New Stage - Go To Main Page

ליידי בלוז
/
רק אימא

חלפו שנים, לשערי נוספות מעת לעת כמה נימות שיבה. אבל
הראשונות? אלה פרחו  לראשונה  על ראשי בטו' בשבט.

ככל אימא טובה גם לי היו תוכניות העשרה. אחת מהן לקחת את
הצאצאים לטיול ברכבת. בחנוכה היה מאוד צפוף ברכבת אז החלטתי
בטו' בשבט. ארזתי שני ילדים, חבילת שי לדודה בנהרייה. קצת
פירות ועלינו. הרכבת כבר אז לא הייתה משהו אבל לפחות לא מלאה.
הבנים התרוצצו במעברים וסרבו בכל תוקף לשבת לידי. נו -
שיתרוצצו.

הרכבת מתחילה לנוע, באיטיות יוצאת מהרציף בחיפה והילדים
מתרגשים - אין פלא לאור מלאו ארבע חורפים, לאביב עוד לא שלושה
אביבים. כמובן שמתרגשים. חוזרים ונצמדים לאימא שתגונן עליהם.
החיבוק מחזיק מעמד עד קריית חיים. אחר כך מעיזים לעזוב את חיקה
של אימא, להתרוצץ, לעשות פרצופים לנוסעים, לשחק מחבואים עם גבר
מבוגר שמיד אני בוחנת האם מתכוון להציע להם סוכרייה. ילדי
מחונכים מסרבים בתודה, וממשיכים במעופם על פני הקרון. במוצקין
כבר מצאו את החיבור שבין הקרונות, מקפצים על פני התפר. אני
ישובה במושב הראשון ליד דלת היציאה, קרובה אליהם. מי שמתבונן
בי מהצד בטח שואל את עצמו למה היא זזה כל הזמן, מחליפה
מקומות?

עוד אני חושבת על קבלת הפנים אצל הדודה, חקירות בצד עוגת
השטרודל ואני רואה בבעתה דרך החלון הרכבת  כיצד דלת הרכבת
נפתחת ואנחנו במהירות של  ברק חותכים את שיחי ההרדוף.  כהרף
עין מתחלף ריח התפוחים בריח של אסון. אני מזנקת ממקומי כאותו
סטיב אוסטין האיש הביוני. יכולה לראות את תנועותיי והן איטיות
יד אחר רגל. ובו זמנית רואה שתי גופות מרוטשות נעלמות מאחור על
פני פסים שחורים והלוויה של ארונות ריקים.



דלת הרכבת אכן פתוחה. לא פטה מורגנה היא, והילדים?
שניהם אוחזים במחצית הדלת הסגורה. אוחזים בארבע ידיים  במוט
וצוחקים.

אני חוטפת אותם מתוך התהום באלימות.  נאבקת עם דלת הרכבת
הפתוחה לסגרה. מרגיעה את דמיוני הפרוע. ולוקחת כאילו בשלווה את
שני האוצרות לחיקי. מרטיבה אותם בנשיקות ובדמעות שעכשיו פורצות
חופשי חופשי וחוזרת להתיישב במרכז הרכבת.

אינני מאמינה באלוהים, את האמונה איבדתי היכן שהוא בגיל 12
כשלא נתנו לי להיכנס לבית הכנסת ביחד עם הילדים האחרים. שלחו
אותי למעלה לעזרת נשים. ולכן אין לי גם למי להודות באותם
רגעים. המחשבה היחידה שנתקעת לי בראש ושמאז שוכנת שם קבע היא
קצת מוזרה:

הריני מצהירה בזאת, קבל עם ועדה-לעצמי,  שאני מסירה מעלי כל
אחריות למה שקרה ויקרה. גבולות השמירה שלי מצומצמים. כל עוד
אתם לידי, אני יכולה להמשיך ולהשגיח עליכם אבל רק עד כאן. מה
שיקרה לכם אחרי שאתם יוצאים מתחת עיני הפקוחות - בידי הגורל
ובידכם. תרצו תפתחו את הדלת. מוטב שתשמרו אותה סגורה עד לזמן
בו תהיי מוכנים לקפוץ אל הסכנה. אני, אני רק אימא.

לא רוצה רגשי אשם. כאילו שזה עוזר....



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/6/01 6:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה