יש משהו שתמיד מעצבן אותי בגשם,
אני יכול ללכת שעות ברחוב והוא בכלל לא יתייחס אלי.
כלומר - יש אנשים שהגשם בא אליהם בגישה אישית, יש לו סנטימנטים
לכלבים האלה. הוא לא ייתך עליהם, על החבר'ה האלה הוא דווקא
יישור בשקט, בלי להכאיב. ועלי? עלי הוא תמיד יעוף במין עוצמה
כזאת, מלאת שנאה, כאילו הכאבתי לחבר שלו, אתמול. לא שזה לא
נכון.

אתמול רקדתי על הברד שירד על הרחוב שלי, מעכתי אותו עד שהוא
נהיה דק כמו כפור. אבל זה הגיע לו, למניאק. הוא הכאיב לי כמעט
כמו הגשם, אבל לא יותר, למרות שמדובר על ברד, שזה בעצם קרח.
הגשם נקם והוא נקמן איכותי. יש לו ניסיון של מליוני שנים
בלנקום. אני כמעט בוכה כשאני מדמיין את הדינוזאורים המסכנים
מחפשים מחסה מהגשם שניתך עליהם אחרי ששלשום הם שתו את אחותו.

אתם יודעים מה?
גם המצרים העתיקים חטפו גשם נקמני.
אבל זה לא בגלל שהם שתו את אחותו או הרביצו לאחיו, אצלם זה היה
הכי גרוע. בגללם כל המים היו דם למשך שבוע. אתם יכולים לדמיין
איזה סיוט זה להיהפך למשהו מסובך כמו דם אחרי שעד לפני דקה
היית מורכב רק ממימן וחמצן? אז הגשם נקם בהם. אצלם זה היה ברד
עם אש.