למות זה משעמם.
יש אנשים שכדי להבין אותם, צריך לעשן משהו, אחרת הם נראים
מגוחכים לכולם, ילדותיים או סתם מדברים בלי קשר, לא מובנים,
אבל אף אחד לא מבין שהם ברמה אחרת, זה הם שמעבר, לא אנחנו.
אחד כזה היה חבר, חבר טוב, הכי טוב.
פעם ניסיתי ללמד אותו לקרוא ניקוד. הוא התייאש די מהר וצעק
עליי שבית ספר הוא סיים בכיתה י' אז שאני אעזוב אותו בשקט.
צעקתי עליו שלא צריך בית ספר כדי ללמוד שש נקודות ושני קוים.
יום אחד חזרה חברה שלו מהעבודה עם שקית ובה שלוש מנות פלאפל,
הוציאה אחת, פתחה אותה, חיללה אותה בקטשופ ואמרה שהיא הולכת
למוסך לסדר את רצועת הטיימינג.
בזמן האחרון התקלקל לה האוטו הרבה ולחבר שלי עלו חשדות על רומן
שהיא מנהלת עם המוסכניק.
הוא לא הסכים לעקוב אחריה כי אמר שהוא לא קנאי בעיניה אז הוא
מתנהג לפי הציפיות שלה ממנו.
תמיד הוא היה כזה ששומר הכל בבטן, כבר מכיתה ה' אנחנו חברים,
הרבצתי לו מכות בכדורגל ואח"כ הפכנו לחברים הכי טובים. בעצם,
אף פעם לא נפרדנו, רק בצבא כשהוא הלך לקרבי ואני הייתי ג'ובניק
בגלל קילה שאני סוחב עוד מאז שהייתי בבטן של אמא שלי כי אחי
התאום ישב עליי בבטן. באמת.
עוד לפני שנפרדנו לטובת המדינה, הרבה לפני, שבע שנים לפני, בנו
אצלנו בשכונה אולם כדורסל באדיבות מפעל הפיס.
כל היום קדחו לנו במח ואבא שלי היה  מתעצבן כי הוא היה צריך
לעשות סיבוב של כל השכונה כדי לנסוע לעבודה.
לאמא שלי לא היה אכפת כי היא עבדה בבית, היא היתה תופרת שמלות
כלה בהזמנות מיוחדות לכל מיני אנשים עשירים.
אני והחבר שלי אהבנו דווקא את עבודות הבניה - זה היה שדה הקרב
שלנו, שם הצלנו את כל העולם מהתקפות מחבלים ובמיוחד אהבנו את
ה"מדרגות".
המדרגות היו בעצם מנוף ענק שהיה אחראי על כל המנופים, שגם הם
לא היו פראיירים אבל הוא, ישר רואים שהוא הבוס.
היה לו סולם למקרה שמישהו ירצה לעלות והסולם, שבנוי כבר כחלק
מהמנוף, הגיע עד למעלה.
אפילו שידענו שזה סולם ולא מדרגות קראנו לזה המדרגות כי בפעם
הראשונה שניתחנו את סוגיית המנוף המפלצתי הזה, החבר שלי אמר
תוך כדי התעמקות בפרטים הקטנים של המנוף - הצבע שלו, הברגים,
הגלגלים והוו שלו, "תראה איזה מדרגות" הוא אמר, "הן מגיעות עד
גן עדן". ומאז זה נשאר המדרגות.
"המדרגות לגן עדן".
הגילוי הזה על המדרגות לגן עדן שינה את כל התמונה לגבי המנוף
הזה. הוא כבר נהיה מיוחד ואנחנו שלא פחדנו אף פעם מכלום, עשינו
לו כבוד, לא העזנו לטפס עליו אפילו שעל כל האחרים, שלא היו
נמוכים ממנו בהרבה טיפסנו עד למעלה. עליו לא, כי המדרגות שלו
הובילו לגן עדן ואותנו זה הפחיד.
אפילו שכולם חולמים להגיע לגן עדן, ברגע האמת, אתה מקבל פיק
ברכיים, אתה חושב אם זה באמת מה שאתה רוצה עכשיו, אם הספיק לך
העולם הזה של עכשיו שהוא בכלל שילוב של הגיהנום וגן עדן כדי
שנדע מה לבחור, אדם לא צריך לקחת את עצמו לגן עדן, הוא צריך
לחכות לטרמפ שלו. אפילו להרים אצבע לא צריך כי זה לא יעזור.
פחדנו מהמנוף הזה, הערצנו אותו, לא התעסקנו איתו.

לבד

להיות לבד זה לאו דווקא להיות פיסית בלי אף אחד מסביבך באיזשהו
רגע נתון. להיות לבד יכול להיות גם בגלל אובדן של מישהו שאתה
אוהב או רגיל אליו או צריך אותו.
גם אם יש לך חברים והרבה, גם אם יש לך חברה או אישה ומשפחה
וכולם אוהבים אותך ואתה אותם אפשר להגיע למצב של להיות לבד,
וזה הלבד הכי קשה להרגעה כי זה לא מצב זמני ברור, אולי זה
קבוע?
זה לא שהחברה בחו"ל או שאתה רחוק מהילדים במילואים וזה לא
שנסעת למקום רחוק כי משם אתה יכול לחזור.
רק ממקום אחד לא חוזרים.
במסיבת יום ההולדת שעשו לי היו כולם והיה שמח, אבל לי היה
לבד.

פז"מ

כל החיים מורכבים מוותק, מהיררכיה, מסתבר שגם המוות.
תינוקות נולדים קטנים, קרחים, לא יכולים לדבר, לא יכולים ללכת,
לא רואים, לא מבינים. רק מרגישים.
כשאדם מת ומגיע לגן עדן או לגיהנום הוא מגיע עם מטען שלם
מהחיים הקודמים.
ואז הוא מבין שהוא לא צריך את זה.
לא צריך להיות גבוה כי אין שום דבר פיזי אחרי החיים האלה גם לא
צריך להיות חזק, לא צריך גוף אפילו, רק נשמות מסתובבות שם. אז
מוותרים על הגוף די מהר.
אח"כ מוותרים על הזמן כי גם הוא לא קיים. בשביל מה צריך מחר?
בשביל מה צריכים את "רק רגע"? אין לאן למהר שם.
אז גם על הזמן מוותרים.
אח"כ מתחילים להבין אחד את השני גם בלי שפה אז מפסיקים לדבר
במילים אמיתיות של בני אדם, בעצם כן מדברים במילים של בני אדם
אבל בחלק קטן מהם. כי מי צריך לדעת להגיד את המילה "שולחן"?
אין כבר "שולחנות" באותו מקום, אין שום רהיט, אין שום דבר
חומרי. אז שוכחים את הכל ומוותרים גם על זה.
אין מקום אז גם אין "איפה", "היכן" ובעצם כמעט את כל אוצר
המילים שלנו - פשוט לא צריכים.
כבר לא מקנאים במי שיותר עשיר ממך, יפה ממך, חזק או בריא ממך
כי זה לא קיים אז אין קנאה ואין חמדנות.
בסופו של דבר גם אין רוע כי אין סיבה להיות רע. רוע מכל סוג
כבר לא מביא תועלת.
נשארות תכונות מאוד בסיסיות. זה הכל, רק תכונות וכולם טובות.
רק בשלב הזה של היפטרות מכל הדברים שלא באמת צריכים אתה מוכן
לחזור לפה.
אז אתה נולד קטן, קרח, לא יכול לדבר, לא מבין את השפה, לא יכול
ללכת, לא רואה. רק מרגיש.

מחר

"יש בחורה שהיתה בטוחה שכל הנוצץ זהב אז היא קנתה מדרגות לגן
עדן". גם היא בטח כבר לא פה.
לחבר שלי לא היתה סבלנות, גם הכבוד שלו למדרגות נגמר, אז הוא
טיפס. אז הוא קפץ. אז הוא נפל. הוא נפל למעלה לגן עדן. לא למטה
לאדמה.
הוא לא הודיע כלום. אולי הוא לא ידע? אולי הקפיצו אותו במיוחד
לשם באותו בוקר?
הוא בטח כבר קטן, ואולי גם קרח, אבל הוא בטוח מדבר כי עם זה
הכי קשה יהיה לו להפסיק. אני מכיר אותו.
אני פה והוא אפילו לא ב"מקום".
אני אמות עוד כמה שנים והוא אולי כבר מחר יוולד ויבוא.
אני מקנא לפעמים ופותח מילון כשאני לא מבין משהו, הוא לא.
אצלי עכשיו ערב, איך קוראים לזה אצלו?
אצלי עכשיו לבד אמיתי בלעדיו, ומה אצלו?