מחוגי השעות הנעים באיטיות עברו כבר מזמן את השעה שתיים לפנות
בוקר. אני שוכב בחדר אפלולי, מנסה לשאוב מעט חום אנושי משמיכה,
שהיא בעצם חפץ עשוי צמר, מה שמונע ממנה מלכתחילה את היכולת
לספק את מבוקשי.
הרי אם אקום בפתאומיות ואשליך את המצעים על הרצפה, הם לא יקימו
קול מחאה. הם רק ישארו לשכב על הרצפה בשקט. חסר לי קול המחאה
הזה. חסרה לי הידיעה שאני לא רק מתכרבל, אלא גם מכורבל. אבל,
מצב העניינים הוא כזה, שאני לבד, וכידוע, אני מסתפק במה שיש,
ומה שיש כרגע זאת שמיכת פליז, ולכן, אני מסתפק בה.
בחוץ טיפות הגשם רוקדות עם משבי הרוח, ואני מאזין למקצב המשתנה
שהן מנגנות על חלונות ביתי.
האור הכתום שמפיץ תנור הספירלה הישן, מאיר מעט מן החפצים
הפזורים על הרצפה במין אי סדר מאורגן, ואני יודע שרצוי שאקום
ואכבה את התנור לפני שארדם, אך מתעצל לצאת מתוך ערמת המצעים
שכיסיתי עצמי בהם, ומוותר על הבטיחות לטובות הנוחות הרגעית
שלי.
הדיסק ששמעתי קודם נגמר כבר, והקולות היחידים שנשמעים עתה, הם
קולות החורף שבחוץ. אני עוצם את עיני, ומתרכז במנגינת הגשם
הרך. גופי הכואב משבוע קשה נרגע לאיטו, ונפשי מסתחררת לה על
הגבול הדק שבין חלום לערות, מאתרת לה זכרון מתוק שבו תוכל
לשקוע.

לפתע, דפיקות בדלת. הלום משינה, המום מהשעה, אני קם, בוקסר
בלבד לגופי, לפתוח את הדלת, ולהכניס את מי שלא יהיה זה הרוצה
להיכנס פנימה.
בחיוך מובך, מבט מושפל, את עומדת מולי במפתיע. "לא יכולתי לשאת
את המחשבה שאתה שוכב כאן לבד כל כך, אז החלטתי לבוא ולארח לך
לחברה." את אומרת, כשהחיוך בזוית פיך מתקשה להסתתר מעיני
הבוחנות.
אני מכניס אותך פנימה, נועל אחריי, וממהר לשוב אל אשליית
החמימות של מיטתי. מבלי לשאול, את מורידה מעלייך את הביגוד
המיותר, ומצטרפת אליי.
"אין לי כוח למשחקים בלילה כזה", אני לוחש לך בחושך. "לא באתי
לשחק" את עונה, ומנשקת אותי ברכות. ידיים מגששות באפילה אחר
מעט חום, נשימות שקטות מפריעות לדממת הלילה. ראשך מונח עליי,
וידי מלטפת את שערך. טיפות הגשם מנגנות לנו על החלון, ואני
מאזין לנשימותייך הרגועות, מחבק אותך חזק אליי. מתמכר לתחושה
הזאת, הנכונה כל כך, של הביחד.
ולא צריך יותר.
סתם כך, לשכב מחובקים בחושך.
אוהבים, מלטפים, נרדמים.

מתעורר לאיטי, מסרב להרפות משביבי הזיכרון האחרונים שעוד נחים
בתודעתי. שולח יד לחבק גוף שלא נמצא שם, ומתאכזב לגלות שאני
לבד, והמיטה הגדולה והנעימה נראית לפתע קרה, וריקה מדי.
טיפות הגשם ממשיכות להקיש על חלוני מקצבים חלולים, ואליהן
מצטרפת נשימתי השקטה, האיטית. לו רק היה הזיכרון שחלמתי מתגשם
שוב. לו רק יכלתי לחבק אותך באהבה, כמו שעשיתי פעמים כה רבות
בעבר.
אך כמו חלום שמתעוררים ממנו, כך גם תקופה כזו חולפת, ונותרים
עמנו רק שבבים של רגשות, שחלפו ואינם עוד.
ובמחשבות אלו, שוקע בשינה נטולת חלומות, נטולת רגשות. לבד, אבל
שלם.