"אז את באה?" שאלתי את הידידה הכי טובה שלי.
"סבבה, אין לי הרבה מה להפסיד...נתאבד ביחד!"
"מצוין, מתי בא לך?"
"לא יודעת...לא אכפת לי"
"יש לי רעיון, אחרי הבגרות באנגלית"
"אוקיי"
"טוב אז נדבר כבר, ביי חמודה"
"ביי ממי"

זאת בערך השיחה שהיתה לנו לפני כמה ימים.
פגשתי אותה שוב בבי"ס ובהפסקה דיברנו קצת על זה.
היא שאלה אותי אם כדאי להשאיר מכתב.
אמרתי לה שאני אחשוב על זה.
בהפסקה הבאה עניתי לה שמכתב רגיל זה כבר פסה, צריך לחשוב על
משהו מקורי.
לקח לי שוב שיעור שלם לחשוב על דרך מקורית.
נזכרתי בסיפור של סתם אחת.
ואז אמרתי לידידה שלי שכדאי שנשאיר מכתב התאבדות בבמה.
אולי לא רעיון שלי, אבל הוא עדיין די מקורי.

אח"כ חשבנו איך נעשה את זה.
לקפוץ מבניין תמיד חשבתי שזה סתם מלכלך את הסביבה.
אח"כ אנשים צריך לנקות אותך.
רכבת לא באה בכלל בחשבון. יותר מדי כואב.
בכדורים אין אקשן.
ואקדח לא כל כך קל להשיג.
ואז מצאנו. שניינו נלך לקפוץ ממטוס עם מצנחים באמצע המדבר.
אבל...לא נפתח את המצנח.

הבגרות באנגלית היתה קלה.
מיהרתי קצת, לא יודע למה.
מקווה שעשיתי בסדר.

"אנחנו בגובה המתאים" אמר הטייס, "תתכוננו"
המצנח היה במקום.
וגם אנחנו, על יד הדלת הפתוחה לרווחה.
היא קפצה ראשונה.
ואני חיכיתי טיפה, כדי לא לפגוע בה, וקפצתי.
ואז נזכרתי...לא העלתי את המכתב לבמה!!
שיט...
מיהרתי אליה ואמרתי לה ששכחתי, היא חייכה ופתחה את המצנח.
גם אני, הרי אני לא רוצה למות סתם כך.
כשנפגשנו על אדמה מוצקה, אמרתי לה שלא נורא, עוד מעט יש בגרות
במתמטיקה...