ארבע וחצי בבוקר. טנק דומם עומד כמה מאות מטרים מהגדר שמפרידה
בין ישראל לבין רצועת עזה. צינת סוף לילה של תחילת סתיו.
המשמרת של אבי ושלי הסתיימה בארבע ועכשיו אורן ואבישי פוקחים
עין. אני שרוע על הצריח, מכוסה בשק שינה שאורן הביא. שני
שכפ"צים מרפדים מתחתי את הפינות החדות, המכאיבות, של גוש הפלדה
המכוער הזה. אין עננים. המבט מרותק לריבוא הכוכבים שבשמים.
הראש מעורפל מחוסר שינה, הגוף עירני בהשפעת הקפה. אבי הכין
מקודם, על גזיה, מאחורי הטנק. לא ממש מבצעי, נכון, אבל הכרחי.
אוזניה של ווקמן באוזן אחת, גלי צה"ל, ביטלס. באוזן האחרת אורן
מדבר על מערכות קולנוע ביתיות. את משחק הגמר של המונדיאל
האחרון הוא העביר מהטלוויזיה לבארקו והקרין אותו על הקיר של
השכנים, כולם באו לראות, אחלה איכות. אין לי חשק לדבר אבל אני
משתף פעולה, שלא ירדם. זה לא שאני רוצה לישון, אבל ממש בא לי
להתייחד עכשיו עם השמיים והמוזיקה. אבישי, מנומנם, סורק את
הגדר ואת השטח שמעבר לה, לא מוציא מילה. לפני כמה ימים התפרק
טנק שעלה על מטען גדול, לא רחוק מכאן. אחד נהרג, שלושה נפצעו.
הקריין באוזניה מדבר על פעולה של כוחות שריון וחי"ר בתוך
הרצועה ועל צוות טנק שחיסל שני פלסטינים שהניחו מטען על הגדר
מוקדם יותר. אולי זה היה הטנק של בועז? נברר כשנחזור, עוד
שעתיים. קילומטר מאיתנו שועט טור ארוך של טנקים, בדרכו מהרצועה
לישראל, משאיר אחריו שובל של אבק.
אבי ישן בתוך הטנק. אתמול, בשתיים בלילה, דיברנו על קומונות
ועל עיירות פיתוח. פתאום הוא השתתק. יש פה את הריח של עפרה,
הוא אמר, מופתע, אני מריח את עפרה. קסם של רגע. עשרה ימים
אנחנו נושמים תערובת מצחינה של שריפת זבל, דשן חקלאי, אבק ועשן
טנקים. ופתאום, באמצע הלילה, על הטנק, הריח של אשתו. עפרה,
במילרע. הוא נאנח ושתק דקה ארוכה.
השמיים מחווירים. שני פלסטינים עם עגלה רתומה לחמור מטפסים על
הגבעה מולנו. אבישי שומע דיווח בקשר על תנועה חשודה בשטח
הפלסטיני ומנסה לאתר אותה. אורן מכין סנדוויץ'. אבי מתעורר. מה
קורה, הוא שואל, יש משהו? כלום, אבי, כלום. אני קם, מנער טונות
של אבק מהמדים ומהשיער. מת להתקלח, מת לישון.
בוקר יום שני, מוצאי ראש השנה תשס"ג. עוד שבוע וחצי חוזרים
הביתה.