ישבתי לילה אחד בפאב קטן, רגוע. שיחה נעימה, סיגריה, בקבוק.
עוד ארבע שעות מתחיל בוקר חדש. הוא היה באמצע משפט ופתאום הוא
נקטע. מתוך השתיקה זיהיתי את המוזיקה ברקע. בולרו. של רוול.
לאט לאט המלמול הבלתי פוסק גווע. נאלם גם שקשוק הכוסות
והבקבוקים. שקט השתרר. כל אחד התרכז באיזו נקודה בחלל. היצירה
הזו, יש בה משהו כמעט מהפנט. אחרי שהסתיימה המוזיקה, המקום רעם
ממחיאות כפיים. עודד, בעל המקום, נעמד מול אבא שלו, שישב
במקומו הקבוע על הבר, עם המקטרת והויסקי, קד ואמר: תודה,
מאסטרו.
למחרת בערב הדלת היתה סגורה. מישהו טרח להדביק עליה דף נייר
וכתב בלורד שחור: "סגור - אבל במשפחה". האב מת, שלוש שעות אחרי
שנמוגו
אחרוני הצלילים
של
בולרו.