איפשהו בתחילת חודש יולי עשיתי מנוי על "ידיעות אחרונות".
לפני זה הייתי מנוי על "מעריב" אבל לא כל כך אהבתי את העיתון.
אבל אפילו אם הייתי יודע שהדבר ישנה את חיי לגמרי, עדיין הייתי
עושה את זה.

הכל התחיל, כאמור, בחודש יולי ביום שני.
קניתי במשך שבוע שלם את העיתון של "ידיעות אחרונות" בדוכן שליד
הבית והתאהבתי בעיתון.
הייתי מנוי ל"מעריב" בערך שנה אבל כשראיתי את ידיעות ישר אהבתי
אותו.
בעיתון של יום שני ראיתי את המספר למנויים והתקשרתי.
נתנו לי לחכות בערך שתי דקות, עם המוזיקה המעצבנת, ואז ענתה לי
אישה ואמרתי לה שאני רוצה לעשות מנוי ונתתי לה את כל הפרטים.
היא סידרה את הכל ואמרה שאני אתחיל לקבל את העיתון ביום ראשון,
בתחילת שבוע הבא.
חיכיתי בקוצר רוח ליום ראשון. נכון, אני תמיד יכול לקנות את
העיתון בדוכן, אבל אני די עצלן. אין לי כוח לצאת מהבית. אני
עובד בבית ויוצא בעיקר רק כדי לקנות אוכל.

ביום ראשון קמתי מוקדם, בערך בשעה 6 בבוקר, כדי לקחת את
העיתון.
פחדתי שיגנבו לי את העיתון, דבר שקרה לי לא פעם עם מעריב.
פתחתי את הדלת ולהפתעתי העיתון היה מונח ליד הדלת ולא בתיבת
דואר, כמו שהוא אמור להיות.
לקחתי אותו, נכנסתי הביתה, שמתי על השולחן ועשיתי לעצמי קפה.
לגמתי מהקפה שהיה מצוין והתחלתי לקרוא.
אצבעות ידי לא שעו לבקשת מוחי להחזיק את הכוס והוא נפל בקול
ניפוץ חזק והקפה נשפך על כל רצפת המטבח.
לא האמנתי למראה עיניי. בקדמת העיתון, בעמוד הראשי למעלה היה
רשום שהיום יום שני.
הלכתי ללוח שנה שבסלון כדי לראות מה קורה כאן.
הייתי בטוח שהיום יום ראשון ואכן, לוח השנה אימת אותי.
חזרתי למטבח והסתכלתי שוב. יום שני.
בהתחלה רציתי להתקשר למערכת ולבקש שיחליפו לי, אך הבנתי לעט
לעט מה משמעות הדבר.
אני יודע מה יקרה מחר!  אני יודע את העתיד!
פתחתי אותו בחשש והתחלתי לקרוא.
שוד פה, תאונה שם, לא משהו רציני יהיה מחר.

ככה, במשך 20 ומשהו יום, הייתי מקבל כל יום את מהדורת המחר.
הלכתי לבדוק האם זה באמת העיתון שיש למחרת בדוכן, וזה אכן
היה.
וגם בטלוויזיה הראו את כל מה שקרה.
את הלוח שנה זרקתי. גם ככה כבר שכחתי איזה יום היום ואיזה היה
אתמול, אז בטוח שלא עניין אותי איזה יהיה מחר.
היו כמה פעמים שניסיתי לקום מוקדם יותר כדי לראות מי שם לי את
העיתון, אך ללא הצלחה.
נרדמתי באמצע וכשהייתי מתעורר מרעש המכוניות הממהרות לעבודה,
העיתון היה מונח על ידי.
ואפילו פעם אחת שמתי מצלמת ווידיאו מעל הדלת שלי, היא היתה
מוסתרת והייתי בטוח שאף אחד לא יראה אותה.
הקלטתי את כל מה שקרה בלילה, לקחתי את העיתון והלכתי לראות
בהקלטה מי שם אותו.
הרצתי את הקלטת במהירות גבוהה כדי לא לחכות 7 שעות.
אף אחד לא שם לי את העיתון...
השלמתי עם זה. הרי אין הרבה דברים שאני יכול לעשות.


במשך הזמן הבנתי שאני יכול למנוע מדברים להתרחש.
ידעתי שאני יכול למנוע, אבל האם מותר לי?
הרי זה ברור שאסור לשנות את העבר כי אז העתיד ישתנה, אך אף פעם
לא חשבתי אם מותר לשנות את העתיד...
מה יקרה אם אני אשנה...?
הרי זה רשום בעיתון...כלומר זה חייב לקרות...
אחרי יותר מדי הרהורים החלטתי לעשות את הדבר הנכון.
התחלתי לצלצל למשטרה מטלפונים ציבוריים ולהגיד להם איפה תהייה
התאונה הקטלנית הבאה ובאיזה בנק יעלמו למחרת חצי מליון שקל.
פעם אחת גם סיקלתי פיגוע קטנצ'יק.
והכל היה בסדר עד ליום אחת שבו התמונה שלי היתה בעיתון...

היה זה יום רביעי (או חמישי...)
כל הלילה ירד גשם וסופות ברקים ורעמים. דבר מוזר בהתחשב בעובדה
שעכשיו לא חורף.
בבוקר כרגיל, פתחתי את הדלת ולהפתעתי,  העיתון היה בתוך תיבת
הדואר.
לקחתי אותו והרגשתי שהוא רטוב ולא הצלחתי להבין את התאריך ולא
את הכתוב, רק את המילה רעידת אדמה.
ואז ראיתי.
את התמונה שלי ותמונה של עוד מישהו.

רעידת אדמה???
לא היתה כאן רעידת אדמה יותר מ100 שנים.
הכנתי לעצמי תה וניסיתי לקרוא את העיתון.
לא הצלחתי להבין כלום ומיהרתי החוצה, לחפש את אותו אדם שראיתי
בעיתון, איתי.
לפתע ראיתי אותו ליד הבנק.
נגשתי אליו ואמרתי לו שהולך להיות משהו נורא.
הוא הסתכל עלי ואמר לי שאני צודק.
ולפני שהבנתי שהוא שודד את הבנק, פילחו את גופי 8 כדורים
מהאקדח שהוא הסתיר מתחת למעיל השחור שלבש.
מזל שהבן זונה מת ברעידת האדמה...

איפשהו בתחילת חודש יולי עשיתי מנוי על "ידיעות אחרונות".
לפני זה הייתי מנוי על "מעריב" אבל לא כל כך אהבתי את העיתון.
אבל  אם הייתי יודע שהדבר ישנה את חיי לגמרי, לא בטוח שהייתי
עושה את זה.