הם ישבו שניהם, אחד מול השני.
הם הביטו זה בזו.
הוא סיפר לה על עצמו, על העבודה שלו, איזשהו מנהל של חברה
גדולה שירש מאיזה דוד עשיר.
היא ידעה שבקרב ייחל לגעת בה.
כשסיימו את הארוחה היא התעקשה  לשלם והוא כמובן סירב ושילם
בכרטיס האשראי שלו.
לאחר דקות  היא התרוממה, הוא עזר לה ללבוש את המעיל
בג'נטלמניות והיא שנאה את זה.
הם טיילו מעט בחוץ, היה לה קר אך היא פחדה להראות זאת  משום
שחששה שיציע לחממם אותה בזרועותיו.
לפתע היתה שתיקה.
הם התהלכו בפארק  החשוך והתיישבו על הספסל שעמד לידם.
"זה המקום האהוב עלי", אמר וחייך לעברה.
היא חייכה חיוך מלאכותי וחשבה בלבה כמה בנות זיין באותו ספסל.
"יפה כאן" אמרה...
הוא החל להתקרב אליה. הוא ליטף את שערה הפזור והניח אותו
מאחורי אוזניה.
הוא הביט בה והיא הסטיה את מבטה. לא אהבה שמביטים בה מבטים
מטרידים.
הוא התקרב לצווארה והחל לנשקה נשיקות קטנות.
היא חשבה שיתחיל לעשות זאת כבר בפגישה הראשונה.
הוא החל למשש את גופה, בתחילה אלו היו ליטופים קטנים בבטן
ולאחר מכן גלשו לשדיה.
היא לא עצרה בעדו.
היא רצתה לומר "לא" אך המילים נעצרו.
הוא המשיך ללטף אותה והושיב אותה עליו.
היא הצטערה שלבשה חצאית.
הוא התקרב לשפתיה והיא חששה.
ובלי שהספיקה לחשוב הרגישה את לשונה מתערבבת עם לשונו.
היא קמה מייד.
"אני צריכה ללכת, אני באמת מצטערת..." החלה לומר.
"אני אלווה אותך"
"זה בסדר" חייכה
והלכה מהר... כשהתרחקה משדה ראייתו התיישבה על הדשא ובכתה.
היא הרגישה בחילה כשנזכרה בנשיקה וברוק שמלא את שדיה ואת
צווארה.
מייד קמה כי חשה צורך עז לשטוף את גופה.
כשהגיעה לביתה הקטן זרקה את נעלי העקב השחורות ופשטה את שמלתה
הקצרצרה,
בדרך למקלחת הביטה בגופה העגול והחלה לבכות שוב.
היא פתחה את הברז והביטה בזרם המים, היא נכנסה פנימה והחלה
לשטוף את עצמה.
כשסיימה, הרגישה עדיין מזוהמת. היא התנגבה קלות במגבת, לבשה את
התחתונים וחולצה רחבה.
נכנסה לתוך מיטתה. החדר היה חשוך והיא הביטה לעבר החלון.
שוב שמעה את אותן צעקות מהשכנים ואת הילד שוב בוכה.
היא  בכתה איתו ונרדמה.

כשאור היום בצבץ מהחלון היא התעוררה וידעה שעליה להתמודד עם
יום חדש והיא הרגישה מותשת.
לאט לאט קמה ממיטתה וניגשה לחלון. היא הביטה מעט החוצה והאזינה
לציוץ הציפורים.
היא אהבה את נגינתם. היא ניסתה לעודד את  עצמה לקראת היום החדש
שבפתח אך ללא הצלחה.
לאחר דקות ספורות התלבשה, שטפה את פניה מעט וסירקה את שערה.
היא אספה אותו.
בדרכה לעבודה עברה דרך הפארק... ביום הוא לא נראה מאיים כ"כ.
היא הביטה בספסל מרחוק. צמרמורת עברה בה.
היא הלכה במהירות  והגיעה לבית הקפה שעבדה בו.

היא אחרה. היא ראתה מעט אנשים יושבים שם ומעיינים בתפריט.
אישה אחת יושבת שם לבדה, כבת ארבעים בערך, היא היתה שמנמנה
והתלבשה בבגדי ספורט, היא הזכירה לה את אמה.
היא נכנסה פנימה והבוס שלה ראה אותה וידעה שהוא כועס שוב.
"יופי שהחלטת לבוא..." אמר בטון זועם.
היא עמדה מולו והביטה בו מניח את הצלחות על המגש.
"אני מצ..."
"אל תצטערי לי עכשיו, אמרתי לך מה יקרה בפעם הבאה שזה יקרה!!"
הוא התחיל לצעוק היא הרגישה גוש גדול בתוך גרונה, היא בלעה
אותו.
"את לא יכולה להמשיך ככה עם האיחורים האלו"
"אבל... בכלל אין פה... אני מצטער..."
"עכשיו את גם מגמגמת, יופי, באמת יופי..."
היא הביטה מטה, על נעליה, שהיו מרופטות, היא קנתה אותן לפני 3
שנים בבאזר אחד שהיתה בו.
"עכשיו לכי, אני אדבר איתך בסוף היום"
והיא ידעה בדיוק על מה יידבר איתה, ממחר היא תצטרך לחפש עבודה
חדשה.
במשך כל היום הרגישה חסרת אונים, היא הגישה לאנשים את האוכל
שלהם ומבפנים הרגישה בחילה.
בסוף היום כשסגרו כבר את המקום הוא ביקש ממנה לשבת לידו.
הוא התיישב ליד השולחן שמשקיף לחלון. היא התיישבה והביטה
בעדו.
היה טפטוף.
"אני לא יודע מה עובר עלייך, אבל את צריכה לעשות עם זה משהו"
הוא התחיל לומר.
"אולי זה לא נראה, אבל איכפת לי ממך"
היא היתה בספק אם הוא באמת מתכוון לזה.
"אני אתפטר, זה בסדר" היא ענתה וכמעט בכתה.
"אני לא רוצה שתתפטרי, הרי מה תעשי אח"כ?", את יודעת שאף אחד
לא ייקבל אותך עם האיחורים שלך"
"כן..." גמגמה
הוא אחז בידה.
"את חשובה לי"
היא נבהלה.
היא הזיזה את ידה ממנו וקמה.
"אני רק צריכה לדעת אם לבוא מחר או ש...?"
הוא הביט בה מבט ממושך.
"תבואי"
"לילה טוב" אמרה והרגישה הקלה.
היא יצאה והרגישה את הקור. היא חבקה את עצמה ועברה שוב בפארק.
בלילה הוא נדמה לה כשד מאיים והרגישה כמו ילדה קטנה שרוצה לרוץ
לאמא שתחבק אותה, אבל לא היתה לה אימא.
היא התרחקה משם במהירות האפשרית.
כשהגיעה הביתה רצה למקרר ופתחה אותו, הביטה בכל המאכלים
והתלבטה אם לאכול או להתאפק.
היא אחזה בקופסא עם הספגטי וחשבה מה יקרה אם תאכל. שני קולות
הדהדו בראשה, הקול שאמר לה לא לאכול כי אח"כ תרגיש נורא והקול
שאמר לה שלא יקרה כלום מקצת ספגטי. היא נכנעה לרעב, סגרה את
המקרר ,התיישבה על רצפת המטבח, נשענה על המקרר  והחלה לאכול
בתאווה גדולה, הרוטב נשפך על שפתיה והיא התענגה. היא נתקה את
מחשבותיה  והתרכזה כולה בטעם העסיסי ובאטריות הארוכות.  ולפתע
המזלג נפל מידיה. היא הושיטה יד להרימו וכשהתכוונה להחזירו
לקופסא, לקחת עוד ביס הביטה מבט ממושך על הספגטי, לאחר מכן על
המזלג. היא התרוממה, זרקה בחוזקה את הקופסא לפח ואיתה את
המזלג. הדמעות היו חנוקות בתוך הגרון.
היא אספה את שערה בגומיה מיששה את בטנה והביטה בעצמה במראה
שונאת את גופה העגול.
היא רכנה לשירותים מעוותת את פיה ומנסה להוציא את הרעל שהחדירה
לגופה. הדמעות פרצו החוצה.
לאחר דקות לחצה על הכפתור והביטה במים שוטפים את האסלה. היא
נגבה את דמעותיה. התרוממה ושטפה את פניה.
שוב שכבה במיטה ודמעותיה זולגות ומרטיבות את הסדין. צעקות
השכנים נשמעו ברקע.
היא ידעה שהילד בוכה איתה.

במשך כל היום לא אכלה. היא הביטה באנשים מזמינים מאכלים מעוררי
תאבון, עוגות, פשטידות והרעב הציף אותה אך היא הכריחה את עצמה
להחזיק מעמד.
ובדיוק זמן קצר לפני שעמדה לעזוב את מקום העבודה, בדיוק כשאמרה
לעצמה "עשית את זה" ראתה אותו נכנס עם בחורה אחרת,חייכנית,
יפה, רזה . המגש נפל והיא פחדה להביט בבוס המרוגז.
היא נזכרה בספסל ובנשיקות הגועליות. היא הרימה במהירות את המגש
ונכנסה פנימה. מבעד הדלת היא הציצה בו מוריד לה את המעיל
בג'נטלמניות הגועלית שחזרה על עצמה ובחיוכים המזוייפים.
היא ידעה לאן ילך איתה אחר כך. הדמעות כמעט התפרצו והיא אמרה
לעצמה איזה מנוול הוא ומזל שלא התקשר אך בפנים ריחמה על עצמה
וחשבה על כל שאר הגברים שנעלמו לאחר שברחה בפתאומיות לאחר
שנשקו אותה, כשברחה פעם אחר פעם למרות שאמרה לעצמה שזו הפעם
האחרונה והיא התגברה. ואז שוב הגיעה אותה סיטואציה ושוב הוא
התקרב ושוב ליבה פעם בחוזקה ושוב הוא נגע בה ושוב היא אמרה
לעצמה שתהיה חזקה ושהיא חייבת להתמודד אך שוב ברחה ושוב הוא לא
התקשר מעולם. וכשעודה משחזרת במהירות  את כל המקרים הבחינה בו
מנופף לה ולפני ששמה לב הרגישה שהיא מנופפת לו חזרה ובחיוך
מזוייף מבצבץ.
היא הורידה במהרה את הסינר, לקחה במהרה את התיק, קרבה אל הבוס
המרוגז ואמרה לו שהיא מצטערת שוב אבל היא מוכרחה ללכת, היא לא
חיכתה לתגובה. היא יצאה  מהדלת והתחילה לרוץ וכשהבינה שהגיעה
כבר לאמצע הדרך היא עצרה, התנשפה, הביטה מעלה לשמיים ראתה את
העננים האפורים והמשיכה ללכת.

הבוקר שוב הגיע, הרי תמיד הגיע. היא ידעה כבר מה יקרה כאשר
תגיע לבית הקפה הקטן ברחוב וייצמן, היא כבר תכננה מה תגיד ומה
הוא יגיד וידעה שממחר תצטרך לבדוק שוב בעיתונים את מודעות
הדרושים. ובמקום להרגיש רע הרגישה הקלה, הרגישה שזה הזמן
להתחלות חדשות.
היא הביטה בנעליה המרופטות שלמרות שנראו מכוערות כל כך אהבה
אותן, היא חשה הזדהות איתן. הרי שתיהן מכוערות, ישנות וחסרות
סיכוי לשינוי. אך הפעם במקום לנעול אותן שוב היא החליטה לנעול
את נעלי הסניקרס החדשות. היא פזרה את שערה החלק, הברישה אותו
ונזכרה שהוא אחד מהדברים הבודדים שהיא אוהבת בעצמה. היא נעלה
את דלת הבית ויצאה.
היא ישבה בתחנת האוטובוס וחיכתה לו. הביטה מבטים חודרים ומלאי
כעס בנשים היפות והחטובות שהתהלכו להן בקלילות עם נעלי העקב
שלהן ברחוב, בזוגות האוחזים ידיים ובילדים ההולכים לבתי הספר
ורצתה להיות אחת מהם וידעה שלעולם לא תוכל לחזור להיות ילדה,
שלעולם לא תוכל להיות קלילה וללכת עם נעלי העקב ואולי גם לעולם
לא תמצא אהבה. וכאשר שוב התמלאה קנאה ועצב, כאשר נדמה היה
ששבבי האופטימיות שנשארו בה נעלמו הבחינה באוטובוס מגיע, היא
עלתה , הגישה לנהג את הכרטיסיה וכאשר החזיר לה אותה התהלכה
באוטובוס וחיפשה מקום פנוי, ואז מרחוק, ממש בקצה האוטובוס
הביטה בבן השכנים, הוא חייך.