הו לא, תודות וגשמים
כלבי מביט מבעד לזגוגית החלון, הנה אורות העיר,
הרי אשכח. ועמי כל כלבי הכרך את מחוות הגוף,
את היקיצה. לאט נישן.
גם יללות החתולים המצווחים ברחובות, תרים אחר אויביהם הנמים
לא יעירונו.

מה טעם להכיר את ימיי הקצרים. גם התפוח המסוכר
ותרנגול על מקל הם עדות לשקריי הפנטסטיים,
להטוטנות שבה ידי האחת מעל ידי השניה ואף היא,
עולה מעל ראשי ומטפסת, ללא מאמץ, בסולם חבלים בלתי נראה.
כשאני מתעופפת, (רגליי אחוזות בנדנדה) הקהל מריע ממקום מושבו.
לו היתה טרמפולינה כתומה, מאות זרועות היו נפרשות,
בהילוך איטי לתפוס בגוף. ושערותי, רואים הייתם,
היו נעטפות ונכרכות סביב.

אינני חוסכת בעינויים. זה אותו חלון נשקף משמאלי. הצוואר
הנדחק, צליל העריפה, מה נקרש על חניכי, הרי טעמו כל כך מתוק.