השעון מורה על שבע ועשרים. אני יושבת ובוהה שעה ארוכה בכוס
הקפה. נס קפה. שעמד זמן רב מידי, מיימי, עכור. אני מרימה
באיטיות את מבטי לחלון הגדול של המטבח. חלקי עץ. שמיים של חלב.
מבטי משוטט מזגוגית החלון לקורה מעל המקרר ומשם למרצפת השבורה
מתחת שולחן האוכל. רחש הדלת שנסגרה מאחוריך מהדהד באוזני.
לעיתים אני מדמה לשמוע את אוושת צעדיך היורדים במדרגות ועדיין
מהתלים הם באוזני. דבר אינו ממוקד יותר.
איך הכל התחיל? איך הכל התחיל?


כך אני. ישובה על הבר. שיערי מסתיר מחצית מפני הארוכות. עיני
כבויות, בוהות אל העשן המיתמר מתוך מחבת הקבב במטבח. הברמן
מעביר לי מפית מקומטת. אני מגלגלת אותה בין ידי. בכתב זויתי
אני קוראת: "היום זה יום ההולדת שלי ואת המתנה". חיוך ניצחון
נפרש על פני כמו זנב טווס. על אותו פתק מקומט אני כותבת.
"תודה, אבל לא. אתה לא הטעם שלי. יום הולדת שמח בכל מקרה".  


כמו הד מאחורי מתגלמת דמות מתוך עלטת הפאב. "אני רוצה שבכל זאת
תכירי את החבר שלי", אתה אומר. חצי סיבוב. סקירה מהירה. מהחשכה
ניבטות אלי זוג עיניים אחוזות במשקפיים עם מסגרת עדינה. אחר כך
תלתלים שחורים, ופרצוף חייזרי. מוזר, צריך להתרגל למשולש
הסנטר, לזווית בה האף מתעגל מעל השפה העליונה התפוחה. חולצת
פסים דקיקה. אני מתעכבת על פרקי הידיים הכהים והגרומים במבט
ארוך, ואחר מרימה באיטיות את פני
"אבל אני לא רוצה, הוא לא הטעם שלי".
"מה כן הטעם שלך?". "אתה", אני צוחקת, "אתה הטעם שלי".


הכל נדמה כיחידה אחת שהוקפאה. על הספה המכוערת. אני בישיבה
מסויגת ואתה לידי. לא מעיזים להביט זה בפני זו. השולחן עמוס
במציתים, משקאות חריפים וכוסיות. כתמים ישנים של ספלי קפה
מרובבים על המפה הישנה המעוטרת רקמה עממית. חדר קטן בדירה ישנה
בקריות. החבר שלך שם ברי סחרוף. הוא מצית לי סיגריה. מבטי
עדיין פונה אל המטבח. לפני חצי שעה נשקת אותי ליד השולחן הריק
בפאב, הייתי שקועה בדיבור ופתאום תפסת את השיער חזק ומשכת אותי
אליך.
הרי זה פלא. אם אתבונן במהופך בזיכרון תשב לימיני וברך שמאלך
תמיד תהיה  מרוחקת מברכי הימנית כדי סנטימטר.


(אני אכתוב עליך. בברים אפלים אני אחרוט על קירות של שירותים
מזוהמים בחצרות נידחות ששערן חורק ומעלה אזוב וטחב והדרדר צומח
בהן פרא, בבתי מלון מזדמנים בדרכים פתלתלות, בחדרים קרים מול
נופים זרים, אני אכתוב בבקרים טחובים את המילים המתרוצצות
במחשבתי כנדלים עוורים, מאותו אזור בראשי בו הביצות מבעבעות
ורמשים חסרי חוליות מלחכים בוץ ורעש הפעפוע מצווח אל אזני
הממאנות לשמוע. אני אכתוב עליך מלבלוב האביב שבבטני מרחש
הזרדים היבשים הנדרסים תחת סוליות נעלי מצרימת הצרצרים
המונוטונית ערב ערב תחת חלוני עד שנדמה כי תנועת האדמה והים
היא ריקוד.
ניירות ועוד ניירות בכתב ידי הצפוף בכתב יד פרוע טמונים בתיק
מסעות קטן בין מברשת השיניים לעיפרון תוחם. חורף עכשיו.
אצבעותיי המאובנות מקשות עלי את הכתיבה. אני נשענת לאחור
ונשימתי קרה. האוויר צולל אל תוך החך ומתפשט עד למקום פרישת
הצלעות לימין ולשמאל. אותו כאב ארקטי קדמון מתגנב שוב.
אני אכתוב על הזמן השברירי המוחמץ על הזמן החמקמק הנוזל מבין
האצבעות כאילו ניסית להחזיק מים בתוך אגרוף.וכל עוד הסיפור
ממשיך ומתקיים בדמיוני אני אכתוב אותו בכל מקום.
על מרצפות בין דוגמאות השיש אני אצייר על האצבעות אבנה צלליות
על הקירות ארקום את הסיפור עלי ועליך לתוך גובלנים עתיקים, אני
אמחה במטלית שברי אותיות ואפורר חדשות לתוך הסיפור.
אני אכתוב את הסיפור עליך ועלי את הסיפור שראשיתו בטעות. בטעות
של אנשים באפילה של יום שישי, והרי ראשיתו טעות)


כך אני. שיערי סתור. הלילות מתקצרים והולכים. החלומות טורפים
את שנתי. בבוקר הקר אני נעצרת, רגלי נטועות במדרכה, מול שלט
פרסומת ענק של מלונות ישרוטל נופש בע"מ. מבטי חלול. בתצלום זוג
אוהבים רצים, יד ביד לעבר שקיעה. היה בוקר קר וכל הדרך חייכת
וסיפרת לי על סרטים משנות החמישים. "ואתה זוכר את פרנק סינטרה
בשליח ממנצ'וריה", אמרתי בשקט, ואתה, ידך האחת על ההגה והשניה
תומכת את ראשך, נשפת לעבר הזגוגית וחייכת והבטת בחלון שכוסה
אדים כסופים ומבטך נדד.


אחת ושתיים שתיים ואחת מעשה קסמים וכישוף ורחש לחש והנה הסיפור
עלי ועליך קורם עור וגידים ונתחם לתוך קפסולה של זמן שקופה
מבעבעת ואם תביט מאחורי הכתף היא תצוף ותעלה עד שתחוש דקירה
בין צלעותיך. מול זריחה מאחורי בית חולים כרמל אנחנו יושבים.
הרגליים על מכסה המנוע. קר וברקע ג'פרסון איירפליין. "תאפרי",
אתה מחייך וראשך מוטה הצידה ואני מביטה כמעט בהילוך איטי.
תחילה בזרועי, אחר כך בחיבור כף היד לאצבעותיי ולבסוף באפר
שנותר על בדל הסיגריה. כמו בסרטים ישנים בשחור לבן לפני
שמופיעה כותרת "הסוף" אנחנו מתנשקים בהטיית הגוף והאפר עדיין
תלוי באוויר מידי שנותרה בחלל. השתיקה כמוה כהבטחה. כשאני
יוצאת מהמכונית, שוב איני מביטה אחור.