מה שאני רוצה לספר כאן זה לא בדיוק סיפור.
גם לא חיבור או אנקדוטה.
אין לזה פואנטה או מוסר השכל.
סתם רציתי לשתף אחרים. מעיין התוודות.

אז ככה:
בכל פעם שאני שומע את השיר גשם של בנזין (או של אלי לוזון) יש
לי דמעות בעיניים.

לא תמיד זה היה ככה, פעם סתם חשבתי שזה שיר יפה. אבל מאז אותה
שבת לילית גשומה,השיר הזה עושה לי רגש מיוחד, מרגש אותי עד
דמעות, וגורם לי לכאב שלפעמים אף מונע ממני לשמוע את השיר.



החורף האחרון, שבת בלילה. למחרת הייתי צריך לחזור לצבא, לא
ידוע לכמה זמן.
חברה שלי באה אלי בוכה, ואמרה שאנחנו צריכים להיפרד. היא בכתה
שהיא עדיין אוהבת אותי, אבל קשה לה מדי, שאני עוזב לשבועות
ארוכים לצבא והיא כל הזמן בבית בוכה, שהיא כל הזמן חושבת על זה
שאני בצבא בבוץ ובקור ושהיא לא מפסיקה להתגעגע וקשה ונמאס.
לא היה לי מה להגיד. שכבתי על המיטה עם הפנים לתקרה ובכיתי. גם
היא בכתה ושתקה. אחרי כמה זמן היא הלכה.
עד הבוקר הייתי ער, לא הצלחתי להירדם.
נראה לי שירד גשם.