שמחה.
זה היה שמה. פשוט וקצר. שמחה.
אומרים, כי השם עושה את הבן אדם. האם זה היה נכון גם במקרה
שלה?
אף אחד לא באמת ידע.

היו שהסבו לה את השם. חלק כינו אותה שימי, חלק אפילו שינו את
שמה לחלוטין וקראו לה סימה.
אך רק אחותה הקטנה, אחותה היחידה, מעולם לא קראה לה בשם אחר.
תמיד קראה לה רק בשמה המקורי והמלא- שמחה. ולא עיוותה אותו,
אלא אמרה אותו במלרע. שיישמע כמו שמחה אמיתית, אושר. אולי זה
יעזור לשמח אותה, חשבה האחות. אך שמחה לא היתה מאושרת ולא
שמחה. תמיד היתה לה את ההבעה האדישה על הפנים. אף אחד לא רואה
אותה צוחקת, או מחייכת. אך הפרצוף שלה גם לא היה עצוב. לא היה
ניתן לדעת איך היא מרגישה. היא פשוט הפנימה רגשות בצורה בלתי
אנושית.
פעם אחת, נדמה היה שעלה על פניה משהו שדומה לחיוך. אך זה לא
היה חיוך. הסתבר שהיא רק התעטשה.

עד ש... הוא נכנס לחייה. הם הכירו בנסיבות די מוזרות. בדרך כלל
היא לא ממש דיברה עם בנים מהכיתה, כולם נראו לה ילדותיים
וטיפשים. באותו יום היה מבחן, והיא, שתמיד באה מוכנה לכל מקום,
קמה באותו בוקר מאוחר ולא לקחה דפים איתה. היא הגיעה למבחן
מאוחר והחלה לחפש דפים. לו היו. אז הוא הביא לה כמה.
לאחר המבחן היא רצתה לפנות אליו כדי להגיד לו תודה. אך הוא כבר
הלך. מילא, היא אמרה לעצמה. אני אגיד לו מחר.
אך אז הגיעה לתחנת האוטובוס. ושם הוא היה. היא נגעה קלות בגבו,
ואמרה חלושות- תודה.
הוא הסתובב אליה, בהתחלה במבט שואל, ואז נזכר, זו היא שהבאתי
לה את הדפים למבחן. ואז הוא חייך אליה. ואז, באותו רגע, היא
חייכה. היא שברה את אדישותה הניצחית בחיוך הזה. והחיוך שלה היה
מדהים. הוא האיר את פניה בצורה שהן לא הוארו מעולם. מה שחיוך
יכול לעשות...
למחרת הם הלכו יחד לבית הספר. הם התקרבו אחד לשני כל יום יותר
ויותר, עד שכולם כבר ידעו- שמחה סוף סוף שמחה. יש לה ידיד טוב.
ידיד אמיתי.
הם דיברו על הכל, לא היה דבר שהוא לא ידע עליה. שבוע לאחר שהם
הכירו, ההרגשה של שניהם היתה כאילו הם מכירים מאז ומעולם.
הם אהבו אחד את השני אהבה בלי גבול ובלי תנאים. אבל זו לא היתה
אהבה רומנטית. זו היתה אהבה יותר בסגנון דוד ויהונתן.
אפלטונית. לגמרי. ולשניהם, וגם לכל מי שהכיר אותם טוב, היה
ברור- הם לא יהיו זוג. רק החברים הכי טובים.
כולם ראו שמערכת היחסים ביניהם עשתה לשניהם רק טוב. עד אותו
יום נורא, בו הכל נקטע באכזריות.
הם נסעו לחרמון. הנסיעה הכי כייפית שיכולה להיות. נסעו ל-4
ימים, שכרו להם חדר והתכוננו לחוויה של החיים שלהם.
הנסיעה לחרמון היתה ארוכה... אבל נשארה להם עוד כשעה, כאשר
פתאום הגיחה מולם, בנתיב שלהם, משאית.
ואז זה נגמר. לנצח.

בחייהם ובמותם לא נפרדו.