מאז אכל האדם מפרי עץ הדעת טוב ורע בלבד, הפך עולמו לעולם
העומד על ניגודים ופראדוקסים.
מאותו יום מחפש האדם אחר השלמות שהתפוגגה. הוא עושה זאת בשלוש
דרכים, דרך המחשבה הפילוסופית, דרך האמנות ודרך המדע.
בתחילת המסע הייתה זו האמנות שצלילי התוף שלה, הצבעים וציורי
הקיר לאור האבוקות, היו החלוצים. אוגרים בתוכם הן את המחשבה
הפילוסופית והן את זרעי המדע.
מאוחר יותר נטלה הפילוסופיה את הגה המסע ואם הזמן הייתה בור
המים ומקור ההשראה לאמנות ולניצני המדע שהחלו לנבוט. בימינו
המדע הוא זה שמפלס את השביל בסכינו המושחזת בתוך סבך ג'ונגל
המציאות. בעזרת התובנות המדעיות, בונים אנשי המדע מכשירים
שפותחים אופקים חדשים להולדת תובנות חדשות מתוכן ייבנו מכשירים
ותובנות וכן הלאה.
כיום, המדע הוא זה שבידיו מצוי נס החלוץ של תהליך הבניה האין
סופי של המחשבה האנושית וכולנו נשרכים אחריו תוך איסוף
קורבנות, תוצאה של עיבוד לא נכון של המסרים המובנים בתוך הידע
הנאסף.
האמנות, לעומת זאת, קבלה את תפקיד המראה. מראה המחפשת להיות
נאמנה למראה המחשבה והעשייה האנושית על כל גדולתם ועל כל
תחלואיהם.
שלוש דרכים יצאו לחפש את התובנה שבשלמות ואת השלמות שבתובנה.
הדרך שלי היא דרך האמנות. כדי לפלס לעצמי שביל מיוחד משלי בדרך
הזו, נאחזת אני היטב בידי האחת במחשבה הפילוסופית ובידי השניה
בתובנה המדעית המודרנית, וככל שאדע לאחוז בהן נכון יותר, תיטיב
איתי דרכי.
שקופית 180: זו דוגמה לסדרה של עבודות המספרות על מעגל היצירה
וההרס מזווית הראיה ההיסטורית של האדם. מאחר והעבודה הזו נעשתה
לכבוד חגיגות היין, היין הוא זה שמסובב את המעגל.
תחילה, תהליך הבציר כפי שמופיעה על ציורי קיר של המצרים
הקדמונים. אחר כך, משתה היין כפי שצויר על צלחות ביון העתיקה.
ולבסוף סוגר את המעגל השור של פיקסו כסמל למלחמת אחים. וכמו
אחרי כל מלחמה, יש הרבה עבודה.
תהליך טבעי של עבודה, הוללות והרס. היסטוריה, כאוס וסדר
הנשפכים כיין. היין הנשפך, מעוצב בתמונה על פי תנועת העשן.
תנועת העשן, חוזרת אצלי בהרבה עבודות. היא משמשת אותי להצגת
מספר תופעות אנושיות. אחת מהן היא הצורך האנושי הקיומי המתבטא
בהפרדת הדמות מהרקע. וכמו כל דבר גם צורך זה נושא בחובו גם
ברכה אבל גם קללה לאדם. אסביר את עצמי: בסביבה בעלת אין סוף
גירויים היכולת למקד את עצמך לגירוי מסוים הוא לעיתים עניין של
הישרדות. אלא, ההתמקדות חוסמת את היכולות להיות חשוף לגירויים
אחרים גם אם הם נמצאים במסגרת יכולות החישה שלנו.
צורת העשן, ברגע נתון, מקנה תחושה של תנועה, אבל, גם אשליה של
גבולות שאינם קיימים במציאות.
והרי זו דוגמה טובה איך האדם מטפל בשאלות של הגדרת חומר וחלל
למשל. ומכאן, זוהי דוגמה טובה איך האדם בונה לעצמו את המציאות
האנושית שלו במסגרת מציאות רחבה ומורכבת בהרבה. החומר והחלל
וההחלטה שלך כאדם להגדיר ממתי אתה מגדיר צפיפות כל שהיא כחומר
וממתי היא הופכת לחלל. אותו חומר וחלל מתורגם בציור לדמות ורקע
וכמו בכל עבודות האמנות שעסקו בשאלת דמות ורקע הצופה הוא זה
שמחליט מהו הדמות ומהו הרקע בשבילו. נוסיף לכך את תנועת העשן
היוצר את ההשלמה בין תנועת הדמות לתנועת הרקע.
את הנושא הזה מייצגות כאן שקופיות: 199, 198, 184,185.
ואולי זה המקום להתייחס גם לנושא הדיאלוג או המשחק שבין רמות
הסדר והכאוס ושבעיקרון אינם אלא רמות הפרספקטיבה של המחשבה
האנושית הבוחנת. הטבע, לפחות על פי הבנתי בהתבסס על מחשבתו של
שפינוזה, הוא תופעה שהסדר הוא מאבני היסוד שלה או אם תרצה נתן
לקרוא לכך בעלת תופעה של כאוס מסודר. רמת ההתייחסות שלנו האם
מופע מסוים הוא כאוטי או בעל סדר פנימי, תלויה ברמת הפרספקטיבה
ואו הכלים בהם אנו משתמשים בהתייחסות זו. שקופיות 133, 123.
נושא דמות ורקע באים לידי ביטוי גם בשקופיות: 202, 201, 200.
אותן צורות של מנדלברוט שהשתמשתי בהן כדי לספר את סיפור הטיפה
ועוד טיפה אשר נהפכות לזרם. וזרם ועוד זרם הופכים לים.
בשקופית 201, הדמות או הרקע, על פי בחירתך, ( בצבעי כחול )
לקוחים מתוך הנוסחאות הממוחשבות של פרופ' ולדימיר גונטר. אם
איני טועה זהו ביטוי מתמטי לריאקציה כימית כלשהי. ואילו הצורות
( הצהוב) המנוגדות או המשלימות, מופיעות מילים מתוך ספר בראשית
פרק א' פס' א', "בראשית ברא" וכולי. האותיות כתובות במהופך כפי
שמסופר במסורת הקבלית על אש לבנה שקדמה לבריאה ואשר מתוכה
נוצרו אותיות אש ואשר היו לאבני הבנין של הבריאה באותו חלל
מצומצם שהאל פינה עבור מעשה הבריאה. ואילו האותיות השחורות
מימין לשמאל הן רק השתקפות חלקית של אותיות הבריאה כדי להתאים
את המידע ליכולות המצומצמות של האדם לקבלו.
הצבעים של "הדמות והרקע" בעבודה זו, הם צבעי החול והשמים.
סיפור הטיפה ועוד טיפה מופיעים גם בשקופית 200, כאשר במרכז
מופיע הניסיון האנושי הנואש למסגר את התהליך הדינמי.
גם דמות הגבר שנלקחה מציור "האתלט" של פיקסו ודמות האישה מציור
"מזל דגים" או "האישה הנמה" של מן ריי כפי שמופיעים בשקופית
202, מספרים את סיפור הטיפה שהצטרפה לטיפה אלא שמסופר כאן
סיפור נוסף של היות הדמויות תהליך דינמי תוך קיום של ניגודים
בכל אחת מן הדמויות. כמו כן, צורת הגבר מאונכת, צורת האישה
מאוזנת. הצבע השולט בדמות הגבר הוא תכלת השמים, הצבע השולט
בדמות האישה הם צבעי החול-אדמה. אלו הן סטיגמות חברתיות. שהרי
אם ננתב את מחשבתנו להבנה של מה הן המשמעויות של מציאות אין
סופית, נמצא שלמושגים כמו מאוזן או מאונך אין כל ערך או משמעות
וכך גם נמצא שאין גבולות ואין הפרדה לא בין הצבעים ולא בין
הצורות. למעשה נמצא שהכל נמצא בהכל במצב של תנועה אין סופית.
ואילו הגדרות של גבול וכיוון הם אך ורק כלי העבודה של האדם
במלאכת ההתמצאות במציאות האין סופית.
גם שקופית 193 מספרת על אותו צורך אנושי למסגר תהליכים, במקרה
זה צורת משטח של משחק השחמט הוא המסגרת האנושית.
הזכרתי קודם לכן את נושא מסגור התהליך. מזווית הראיה שלי, חוץ
מהקו, הכלי הנוסף העומד לרשות האדם הוא המסגרת אותה הוא בונה
מן הקו. המסגרת הוא הכלי באמצעותו מתמודד האדם להבנת התהליכים
האין סופיים במציאות האין סופית. המחקרים המדעיים שלנו הם
חלונות הצצה, האמונות שלנו הם חלונות הצצה אל המציאות. לא תמיד
הזגוגית בהן שקופה ולעיתים היא יותר מראה מזגוגית,
המסגרות משמשות גם אותי לספר את סיפור חלונות ההצצה אל המציאות
כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשקופיות: 128, 189, 198, 199, 200,
201, 202, 203. למעשה כל עבודה היא חלון, אבל, לא כל חלון
מעביר את תחושת הפאזל שאנחנו, בעזרת המדע, הפילוסופיה והאמנות
מנסים להרכיב כתמונה של המציאות. ולכן העבודות בנויות כחלונות
הצצה מרובעים של פאזל חלקי, לא שלם.
דיונה של חול מייצגת בשבילי, פעמים רבות, את המציאות. אותם
תהליכים של הרס ובניה של הצורה העליונה שתמיד היא דומה אך אף
פעם אינה זהה. אותה מסה של יחידים שבונים תשתית דוממת. ורק
האחוזון העליון יוצר את הצורה העליונה המייצגת את הדיונה כולה.
גרגר החול אשר ניסע ברוח, פעם נופל למטה ומשמש תשתית ופעם
נופל למעלה ומשמש לבניית הצורה והאמירה. עד כמה שחיי גרגר החול
דומים לחיי האדם.
שקופית 189 מייצגת סדרה של עבודות אותן קראתי בשם "גרגרי האדמה
יכסו אותי גלים גלים מפני השמש היוקדת". הסדרה הזו עוסקת
בשילוב תהליכי הבניה וההרס של האדם עם הטבע.
אותם גרגרי אדמה המכסים את האדם עם מותו, משמשים אותו בחייו
לבניית רעפים שצורתם גלית, וכגג הם משמשים אותו כמחסה מפני
השמש, הקור והגשם. גם הרעפים מתפוררות עם הזמן וכמו האדם גם הן
נקברות מתחת לחול כדי לחזור אל הצורה המקורית. מכאן שהסדרה הזו
עוסקת גם בתהליכי המודעות והזיכרון האנושי כפי שהם באים לידי
ביטוי בספר קהלת פרק א' פס' 8. הרגליים הצעירות והשלמות
הנמצאות במרומי הדיונה אינן מודעות לחיי העבר של הדיונה והאדם
הקבור תחתיה. לרגליים הצעירות הכל נראה חדש. כאילו כל הבריאה
כולה נבראה ביום לידתם.
שקופיות: 204, 203, 138 מנסות לתאר את אותו ניסיון אנושי נואש
לגעת. לגעת בחול, לגעת בתנועה, לגעת.
בעבודה 138, כתוב, "מוגבלת כל כך אני אדם". אבל אם בעבודה 203
הרקע לטביעות היד הוא חול, בעבודה 204 הרקע הן נוסחאותיו של
פרופ' גונטר. ואילו בעבודה 138 הרקע נלקח מתוך תרשים שחור על
גבי לבן של מכשיר אלקטרוני כל שהוא שקיבל בעיני האמן שבי נפח
צבע ותנועה. והפך לגל של דיונה בעבודה 139. אותו גל עצמו
בתהליך של משחק של מינון ותזמון הופך לקטע של דיונה שקופית
146.
בשקופית 140, כרקע לאותה דיונה נמצאת גם התזכורת לרקע האנושי
המרובע. ועל בסיס אותו רקע אנושי, אותו תרשים שבינתיים הפך
לגל, משמש בשקופית 144, ככלי להתמודדות עם הבנת הזמן שלי
כאדם.
מפגש של מראה הבריאה ומעשה שרבוט מכשיר אלקטרוני תוצר האדם,
מתערבבים ליצירת חלון חדש הנפתח למציאות נוספת. תרשים של מכשיר
אלקטרוני המשמש דימוי לגלי הים בשקופית 153, משמש גם למראה
מדבר בשקופית 165, ולקשר שבין השמים לארץ בשקופית 166 וכן
לדמויים רבים נוספים ושונים בעבודות אחרות.
ולמרות שאנחנו ילדי החול, שקופית 126, יונקים משד הדיונה,
שקופית 71, חבל הטבור שלנו עשוי חוטי תיל. בונה גבולות במציאות
מתנייעת.
אישית אני רואה את העבודה שלי כסיפור אנושי של ניסיונות אין
סופיים לפרוץ גבולות במסגרת הגבולות. לפרוץ אל המרחבים האין
סופיים במסגרת הבד המתוח על מסגרת עץ ולהעביר תחושה של זמן
בעזרת נקודה קפואה.
שקופיות 77, 121, 123, 128, 181, 183. ניסיון אנושי נואש לבנות
סדר במציאות כאשר הסדר האנושי מסתמן ככיסוי דק, זמני מאד הנקרע
בקלות מפני התפרצות התהליכים הטבעיים הרוחשים מלמטה, שקופית
176.
יונה לוי-גרוסמן. |