השבוע שבא אחרי זה היה השבוע הכי נורא שהיה לשגיא אי פעם.
אחותו, מרי, שאותה מצא רק לפני חצי שנה באנגליה, כל הזמן בכתה,
כי חבר שלה עזב אותה, אבל זה לא היה סתם חבר, זה היה החבר של
חייה, היא אהבה אותו יותר מהכל, ואז, לפני שבועיים, הוא מתקשר
בשיחת חוץ מאנגליה, ואומר לה שהוא לא יכול יותר ככה, בלעדיה,
כי היא פה, בישראל, והוא שם, באנגליה, וגם ככה, הוא מרגיש שהוא
איבד אליה את האהבה.
מאז מרי כבר לא ממש עצמה, וממה ששגיא הספיק להכיר אותה, זאת
הייתה ממש אבדה, שילדה כמוה יושבת ובוכה, בעוד היא יכולה לצאת
ולגרום לכל העולם לחייך. נכון, היא הייתה דיי טיפשה, אבל היא
סתם שיחקה, ובעצם צחקה על כל העולם.
היא סך הכל הייתה בת 16, וכבר חוותה המון דברים נוראיים, למען
האמת, עד לפני חצי שנה היא הייתה חולה בסרטן, הרופאים הצליחו
להציל אותה, אבל היא עדיין בסכנה... כי הוא עלול לחזור. חוץ
מזה שאמא שלה הייתה מכה אותה, היא נחטפה מאביה ע"י אמה כשהיא
הייתה בת 5, אמה מתה, אביה מת, אביה החורג מת, אחותה החורגת
נרצחה... והיא בכל זאת גדלה להיות ילדה חמודה, קצת טיפשה,
מתוקה... היא אהבה את החיים, למרות שנראה שהם לא ממש אוהבים
אותה, היא קיבלה כמעט כל דבר, היא הבינה שהדברים האלו לא קרו
באשמתה, היא גם הבינה שכל מי שעזב אותה עשה זאת באילוץ, לא כי
רצה, אלא כי לא הייתה לו ברירה... זאת אחת הסיבות למה עזיבתו
של החבר שלה לשעבר גרם לה להרגיש כל כך נורא; הוא לא נאלץ
לעזוב אותה, הוא עשה זאת מרצון... ולה היה קשה לקבל את זה
שמישהו כבר לא רוצה בה.
בכל אופן, אחרי השבוע הזה, היא פחות או יותר חזרה לעצמה...
כלומר, לא ברמה של לצאת החוצה, לטייל ולצחוק... אבל לפחות היא
חזרה לאכול...
יום אחד, יום שלישי זה היה, חבר של שגיא בא לבקר. קראו לו
עומרי, והוא היה בנאדם דיי מצחיק ונחמד. מרי בדיוק ישבה סלון,
בוהה בטלוויזיה, כשפעמון הדלת צלצל. שגיא קם מהכסא שליד השולחן
שעליו עבד, ופתח את הדלת. שגיא היה צריך להמשיך לעבוד, ולכן לא
היה יכול להצטרף לעומרי, אבל הוא הציע לו להישאר בכל זאת, האמת
שהוא קיווה שהוא יצליח לעזור קצת למרי.
טוב... הוא בהחלט הצליח, רבע שעה מאז שעומרי נחת אצלם בסלון,
מרי כבר חייכה, חצי שעה אחרי זה היא כבר ממש דיברה, משפטים
שלמים, שעה אחרי זה... היא כבר צחקה. זה גרם לשגיא לעזוב את
המחשב ופשוט לבהות בה. הוא לא הבין מה כל כך מצחיק. נכון,
לעומרי יש משפטים שבאמת גורמים לחייך, אבל זה לפעמים, במקרה,
והוא אף פעם לא גרם לאף אחד ממש לצחוק כמו שמרי צחקה עכשיו.
כעבור שעתיים עומרי סוף סוף עזב, אבל מרי נראתה שוב שמחה ומלאת
חיים.
"שגיא!" היא קפצה וחיבקה אותו.
הוא הופתע "אה...?"
"בוא נצא! נמאס לי להיות פה. בוא נלך לטייל איפשהו!"
"את רוצה לטייל?"
"כן!"
"אבל... אבל את..."
"אבל אני מה ?"
"את לא עצובה?"
"כבר לא" היא חייכה.
"היית עצובה עד לפני שעתיים..."
"אני כבר לא" היא עדיין חייכה, חיוך מתוק כזה.
"אבל... עומרי גרם לך להפסיק להיות עצובה?"
"טוב, בערך, הוא פשוט הזכיר לי ידיד מאנגליה, הוא היה ממש
מצחיק... ונזכרתי בו..."
אההה... זה מסביר את הכל חשב שגיא.
"אז את רוצה לצאת?" הוא שאל.
"כן! בוא נלך לים!"
"לים ? אבל עכשיו חורף! יהיה קר"
היא צחקה "נו, באמת! אז תיקח מעיל, מצידי שניים, אני רוצה ללכת
לים!"
הוא הסתכל עליה בפחד והיא צחקה שוב "אל תדאג, אנחנו לא הולכים
לשחות, רק לשבת על החוף"
"אהה...אז טוב"
וכעבור חצי שעה הם כבר היו בים, נותנים לרוח להצליף בפניהם. הם
ישבו במשך שעה בערך על החוף, משוחחים, בעיקר על שטויות, ואז
פתאום התחיל לרדת גשם, שגיא ממש רצה ללכת, אבל מרי פרשה את
ידיה לצדדים, קמה, הפנתה את פניה לשמיים וצווחה באושר. היא
אומנם אהבה מאוד גשם וחורף,ואמרה לו שהיא קיבלה כל כך הרבה
זריקות בחיים שהיא בוודאי לא תחלה שוב אף פעם, אבל שגיא בכל
זאת משך אותה בכוח לעבר המכונית והיא בכל זאת ישבה עוד שלושה
ימים בבית, מתעטשת ומשתעלת, אבל עם חיוך על הפנים.
לרוע המזל, ביום השלישי מצבה החמיר, היא כבר לא חייכה, ובקושי
קמה מהמיטה, היה לה חום, הרבה חום...
הוא לקח אותה לבית חולים. היא צווחה, צעקה, בכל האנרגיה שנשארה
לה, היא לא רצתה לחזור לשם, היא שנאה את המקום ואמרה שבילתה שם
מספיק למשך כל חייה, אבל עד שהגיעו לשם היא הייתה כל כך מותשת,
עד שבקושי הגיבה בכלל כשהניחו אותה על כסא גלגלים והובילו אותה
לחדר, בעוד שגיא נשאר לחתום על כל מיני דברים. הרופא בדק אותה
בינתיים, ואז דיבר עם שגיא.
הסרטן חזר.
האמצע
הסרטן חזר במלוא כוחו. הם התחילו טיפול, והשיער הנפלא שלה נשר.
הטיפול לא עזר. הם אומרים שנשאר לה עוד פחות מחודש לחיות.
אלוהים נותן ואלוהים לוקח... אבל למה לוקח ככה...? למה אחרי כל
כך קצת זמן ? לא הספקתי להכיר אותה עדיין, היא סך הכל בת 16,
היא כל מה שנשאר לי, היא בנאדם נפלא, לא מגיעה לה למות, אני
צריך אותה, אני לא אוכל לחיות בלעדיה, פשוט לא... זה לא קורה,
זה לא יכול להיות, עוד מעט אני אתעורר ואגלה שזהו עוד חלום
בלהות, ומרי תשב לידי, עם החיוך המתוק ההוא על פניה, ותשאל אם
אני יכול להכין לה ארוחת בוקר, היא גם תגיד שהיא הייתה מכינה
לי ולה, אבל היא בטח תשרוף את כל המטבח...
אלו היו המחשבות שעברו לשגיא בראש כשבא לקחת את מרי מבית
החולים, בחזרה הביתה. כי זה מה שקורה לחולים שאי אפשר לעזור
להם יותר, שולחים אותם הביתה... אי אפשר לעשות למענם כלום. מרי
נשלחה הביתה... שגיא התעורר מההזיה שהוא הצמיח בראשו, וחזר
למציאות האומללה, בה מרי לעולם לא תוכל להיות אותה מרי...
הוא נכנס לאולם הלובי הגדול, עלה למחלקה של מרי, החדר של מרי,
היא ישבה על המיטה, לידה כיסא גלגלים, ותיק אחד מונח למרגלות
המיטה.
"שלום, חמודה" הוא חיבק אותה.
"שלום..." היא חיבקה בחזרה.
"מה שלומך ?"
"בסדר... אתה...?"
"אני בסדר" הוא ניסה לחייך. איזה זוג שקרנים לא מוצלחים...
"שמחה לחזור הביתה ?" הוא ניסה להחיות את השיחה.
"כן...נמאס כבר מהמקום הזה" ניסיון עלוב גם מהצד שלה.
"טוב! אז בואי" הוא הרים אותה והניח אותה בכסא, לקח את התיק
ביד אחת וביד השנייה הוביל את מרי מחוץ לחדר, מחוץ למחלקה,
מחוץ לבניין - לתוך המכונית, לתוך הבניין, לתוך הדירה, לתוך
חדרה, לתוך המיטה. הוא הכין לה כוס תה, ומהרגע שהיא שכבה שם,
כוס תה בידה האחת, והשלט בידה השניה, היא לא זזה. הטלוויזיה לא
נחה לרגע, וגם מרי לא ממש נחה, היה לה קשה להירדם, עומרי בא
לשמור עליה מידי פעם, כששגיא היה צריך לצאת. היא הייתה כמו מת
מהלך. לא היה לה כוח לעשות כלום, וכשהיא כבר עשתה זה רק היה
לראות טלוויזיה, שגזלה ממנה את כול כוחה כמעט.
יום שישי אחד, שגיא היה צריך ללכת לעשות כמה סידורים, עומרי
היה בחו"ל, ולא היה אף אחד אחר שהוא סמך עליו מספיק כדי להשאיר
אותו עם מרי. אז היא נשארה לבד, כשהוא משביע אותה לא לפתוח לאף
אחד את הדלת. הוא שם לידה את הטלפון, מחבת, ומשרוקית.
הוא חזר הביתה, הניח את המפתחות על השולחן הקטן שליד הדלת, הוא
היה סחוט, כל הלילה אתמול הוא לא נרדם בגלל שאת מרי תקף גל
הקאות והוא נשאר איתה. הוא רק רצה לבדוק מה איתה ואז ללכת
לישון.
"מרי," הוא קרא והתחיל ללכת לכיוון החדר שלה.
הוא פתח את הדלת, שהייתה סגורה משום מה, והביט לתוך חדר
בינוני, שאת השטיח כיסו בגדים, מגזינים, וספרים, הטלוויזיה
הגדולה עוד הייתה דלוקה, ועל המיטה של מרי היה כמעט כל דבר,
מלבד מרי...
"מרי ?" הוא קרא שוב. היא בטח בשירותים, המסכנה... הוא חשב
לעצמו והלך לכיוון השירותים, הוא דפק על הדלת בעדינות
"מרי...?" כלום...
הוא פתח את הדלת, בהתחלה בהיסוס, ואז ביתר ביטחון. היא לא
הייתה שם.
"מרי!?" עכשיו הוא התחיל לדאוג, הוא נכנס לכל חדר בבית, החדר
שלו, המטבח, חדר העבודה, אפילו את הארון הוא בדק. הוא התקשר
לעומרי, גם לא שם, ואז הוא הזכיר לעצמו שעומרי בכלל בחו"ל! איך
היא יכולה להיות שם ? הוא התקשר לשכנה, לידידים, היא לא הייתה
אצל אף אחד! הוא לא ידע מה לעשות, לבסוף הוא התקשר למשטרה,
הודיע על נערה בת 16 שנעדרת מהבית מאז 2:30 בערך. הם אמרו לו
שהוא יכול להודיע על היעדרות רק אחרי 48 שעות, הוא אמר להם שזה
בולשיט, והם אמרו שהם ירשמו אותה ויחפשו, ושהוא לא ידאג,
שילדים בורחים מהבית כל הזמן ובדרך כלל מופיעים כעבור יומיים,
אבל הוא אמר שהיא חולה בסרטן ובקושי מסוגלת ללחוץ על הלחצנים
בשלט כדי להעביר ערוץ! ואז הם אמרו שהם צריכים תמונה שלה, והוא
הלך לתחנת המשטרה, נתן תמונה שלה ופרטים מלאים. הוא שוחח עם
מנהל התחנה, שאמר לו שהוא לא יכול לעשות כלום כרגע. שגיא חזר
שוב הביתה, התיישב ליד הטלפון ולא זז.
הסוף
עברה שנה. הזמן זחל. הרגשתי איך הוא עובר.. שנייה אחרי שנייה,
דקה אחרי דקה, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע,
חודש אחרי חודש, ושנה. זה לא היה מהר בכלל.. השקט נדבק לחדרים,
לרהיטים... בקושי היה אפשר לזוז בגלל מעטה השקט, העצלנות,
החוסר רצון לאכול, לשתות, להיות קיים...
פוטרתי מהעבודה, החברים שלי הגיעו למסקנה שאני משעמם ומדוכא
מידי מכדי שיהיה לי הכבוד להסתובב איתם או להחליף איתם מילה פה
ושם. אני לא יודע איך עוד שילמתי על האוכל שעוד היה לי כוח
לקנות, חשמל כבר אין לי 3 חודשים, גם מים בקושי.. את הטלפון
ניתקו, זה בסדר, אני לא משתמש בו יותר. החיים בלי מרי, אחרי
שהכרתי אותה, היו אסון. היה לי נמאס מהכל, מהעולם, מהחיים,
מעצמי, לא היה לי כוח לכלום, והיו ימים שלמים שהעברתי אותם
בשכיבה על המיטה, לא עושה כלום מלבד לבהות בתקרה ולהיזכר
במרי.
