קרמבו זה אוכל של חורף. בקיץ זה פשוט לא כיף. כשהייתי קטנה,
אבא שלי היה מביא בכל שישי ארגז של קרמבואים הביתה. אני והאחים
שלי היינו טורפים הכל. כל אחד היה אוכל את הקרמבו שלו בצורה
אחרת - קודם השוקולד מסביב, קודם העוגיה, שואפים את הקצף או
מלקקים אותו לאט לאט, או סתם בביסים קטנים עד הסוף. ואני? אני
הייתי לוקחת את הקרמבו שלי ויושבת מתחת לחלון הענקי בסלון,
בוהה באנשים שהולכים ברחוב, ואוכלת לאט לאט, קצת שוקולד, קצת
קרם, ובסוף הייתה נשארת העוגיה, רכה מהקרם, בריח שוקולד,
וטעימה להפליא. הייתי מכרסמת אותה לאט לאט, ומתבוננת דרך
החלון. האחים שלי היו רבים על קרמבו נוסף, אבל אמא לא הייתה
מרשה. "קרמבו אחד ביום", הייתה פוסקת, והויכוח היה נגמר. הם
היו מתפזרים לחדרים, או נשארים בסלון, משחקים ביחד, רבים,
צועקים, עושים הרבה רעש, כמו שילדים קטנים יודעים לעשות. ואני?
אני הייתי נשארת בצד, מתחת לחלון, עד שאמא הייתה אומרת לי ללכת
לסדר את החדר, או לעזור לה במשהו. ואני, הייתי מתנתקת בקושי
והולכת לעשות מה שביקשה. מאז ומתמיד אהבתי להתבונן באנשים,
במיוחד בחורף, כשקר ויורד גשם.
מאז גדלנו קצת, אני והאחים שלי. ההורים הזדקנו, ולאבא כבר אין
כוח להביא כל שבוע ארגז מלא בקרמבואים. האחים שלי כבר לא כל כך
אוהבים, וכל החוויה של אכילת קרמבואים ביום שישי גשום נעלמה.
בין כה וכה, בזמן האחרון, הם כמעט ולא נמצאים בבית בימי שישי.
לכל אחד יש את העיסוקים שלו. וככה יוצא, שהבית מאוד שקט בימים
האלה. אבל אני עדיין אוהבת קרמבו. לפעמים, אני קונה אחד אחרי
בי"ס, ואוכלת בדרך הביתה, הולכת לאט, מסתכלת על אנשים ואוכלת.
אבל זה כבר לא אותו הדבר.
ביום שישי האחרון, הלכתי אחרי שעה אחת הביתה. פשוט לא היה לי
כוח יותר. אז לקחתי את התיק ויצאתי. בחוץ היה ריח של גשם, כי
הגשם פסק לא מזמן. הרחובות היו רטובים, ושלוליות גדולות נקוו
בכל פינה. היה לי קר, אבל זה היה קור נעים כזה. עברתי ליד
קיוסק קטן, וקניתי לעצמי קרמבו. המשכתי ללכת וקילפתי את העטיפה
תוך כדי הליכה, עד שהגעתי לגן ציבורי והתיישבתי על ספסל, אוכלת
לאט, ומסתכלת על האנשים שעוברים. לא היו הרבה אנשים באותו
הזמן, זו הייתה שעת בוקר מוקדמת יחסית, והיה קר למדי. כלב
משוטט עבר לידי, והביט בקרמבו במבט רעב, אז זרקתי לו חתיכה של
שוקולד. כנראה שזה לא מצא חן בעיניו, כי הוא רחרח והמשיך הלאה,
בלי לאכול. משכתי בכתפיי והמשכתי לשבת. איש זקן שישב על ספסל
לא רחוק ממני, חייך אליי. חייכתי אליו בחזרה והמשכתי לאכול את
הקרמבו. אחר כך קמתי, והתחלתי ללכת הביתה. אמא התפלאה כשחזרתי
מוקדם, אבל פשוט אמרתי לה שביטלו לי את השעות האחרונות, והיא
לא התווכחה. בזמן האחרון היא עייפה מכדי לשים לב לכל דבר קטן,
וזה לא כל כך מעניין אותה. היא פשוט הנהנה וחזרה לעיסוקיה. אבא
לא היה בבית, עדיין בעבודה, מן הסתם. האחים ככל הנראה עדיין
בבי"ס, או שגם הם הבריזו, כמוני, ועכשיו הם משוטטים להם במקום
כלשהו, למרות שזה לא סביר. האחים שלי הם "ילדים טובים" בכל מה
שקשור לבי"ס. משקיעים והכל. לא כמוני, לי פשוט אין כוח לזה, לא
נראה לי מעניין מספיק, במיוחד לא עם המורים שיש לי.
התיישבתי ליד החלון הגדול, כמו שהייתי עושה כשהייתי קטנה. הגשם
התחיל לרדת שוב, ואני הצמדתי את האף לשמשה והסתכלתי החוצה,
לרחובות הרטובים. הטלפון צלצל, אבל לא היה לי כוח לענות. אמא
ענתה במקומי, לא הקשבתי לשיחה, אבל אחרי כמה רגעים שמעתי את
השפופרת נשמטת מידה ונחבטת ברצפה. קמתי. "מה קרה?" שאלתי אותה.
היא הביטה בי בעיניים עצובות והחזירה את השפופרת למקומה.
"הייתה תאונה", היא אמרה. "ליד בי"ס. טלי, היא... היא...
מכונית פגעה בה. היא בבית החולים עכשיו, במצב אנוש."
טלי, אותה אחת שלמדה איתי בכיתה במשך כל החטיבה. אפילו היינו
חברות תקופה מסויימת, בעיקר בגלל שהאמהות שלנו חברות, פחות או
יותר. לא ידעתי מה להגיד, אז רק ניגשתי לאמא וחיבקתי אותה.
הקרמבו שאכלתי קודם העלה בי בחילה.

טלי שכבה בבית החולים במחלקת טיפול נמרץ במשך יומיים נוספים,
וביום ראשון בלילה נפטרה, היא לא החזיקה מעמד יותר. ההלוויה
התקיימה ביום שני. אמא לא הלכה, למרות ששרה, אמא של טלי, היא
חברה שלה. היא אמרה שהיא לא תוכל לעמוד בזה, ובמקום זה תבוא
לבקר בשבעה. אני החלטתי ללכת להלוויה בכל זאת. הלכתי ברגל אל
בית הקברות, מרחק של כחצי שעה מהבית שלי. כשהגעתי, עמדתי רחוק
יחסית, לא רציתי להתקרב יותר. רוב האנשים היו קרובים של טלי,
והרבה חברים מבית הספר, מורים והורים של תלמידים. לא רציתי
שיבחינו בי, רציתי להיות לבד, אז חיכיתי שההלוויה תתחיל וכולם
ייכנסו, ורק אז נכנסתי גם אני. שמרתי על מרחק מכולם, עמדתי ליד
כמה מצבות גבוהות ומרוחקות, וחיכיתי. אחרי שכולם הלכו, גם
המשפחה, התקרבתי קצת אל גל האבנים הטרי, שמתחתיו טמונה גופתה
של טלי. כמה שהחיים לא הוגנים. כל כך צעירה, וכל החיים היו עוד
לפניה... אולי זה מוזר, אבל פתאום חשבתי על כל הקרמבואים שהיא
לא תוכל לאכול עוד. כשהיינו חברות, חלקנו את האהבה שלנו
לקרמבואים. לפעמים היא הייתה מצטרפת אליי לטיולים אחרי בי"ס,
עם קרמבו ביד. היינו אפילו אוכלות אותו באותו הצורה. מוזר, אבל
דווקא הזיכרון הזה, של טלי אוכלת קרמבו לידי, הוא זה שגרם
לתחושת המחנק בגרון, זו שמרגישים לפני הבכי.
משכתי באף, ופתאום שמתי לב שאני כבר לא לבד. לידי עמד אדם זקן.
הוא חייך אליי, והושיט לי ממחטה. "תודה", אמרתי וקינחתי את
האף. "נפגשנו פעם? אתה נראה לי מוכר..."
הוא חייך ולא אמר כלום, רק סימן לי בתנועת יד לבוא איתו. לרגע
חששתי, אבל אז הבטתי בעיניו וידעתי שהוא לא יפגע בי, לא אדם עם
עיניים טובות וחמות שכאלה. אז הלכתי בעקבותיו. גשם החל לטפטף,
והוא הוביל אותי בין המצבות, עד ליציאה מבית הקברות. המשכנו
ללכת, והגענו לאיזה צריף קטן באמצע הדרך, מקום קטן שנראה מוזנח
ונטוש. הוא נכנס פנימה, ואני בעקבותיו. היה קר בתוך הצריף,
וחשוך. אבל משום מה לא פחדתי להיות כאן איתו, באמצע שום מקום,
לבד. הגשם התחזק, הטיפות נחתו בכוח על גג הפח של הצריף
והרעישו. הזקן הדליק עששית קטנה, שלא הפיצה הרבה אור, אבל
מספיק בכדי להאיר במקצת את החשכה ששררה שם. היה לי מוזר לראות
עששית ישנה שכזאת, שכבר לא משתמשים בה שנים רבות. אבל במחשבה
שנייה - גם הצריף עצמו היה מוזר, מבודד כזה, ליד בית קברות.
התבוננתי בזקן. הוא עדיין חייך ולא אמר לי מילה. עכשיו יכולתי
להבחין בתווי פניו, פנים קמוטות, עיניים גדולות וחמות. שיערו
היה לבן מזקנה, ופרוע למדי. כך נראה גם זקנו, שהיה ארוך יחסית.
הוא לבש מכנסיים ארוכים וחומים, ומעין סוודר גדול וישן, דהוי
משהו. "איך קוראים לך?" שאלתי.
"אדם", הוא ענה. מוציא את המילה הראשונה ששמעתי ממנו, בקול
צרוד ונמוך. הוא השתעל מספר פעמים, ואז המשיך, כשקולו ברור מעט
יותר: "ראיתי אותך בגן הציבורי ביום שישי. אכלת קרמבו."
הופתעתי, אבל עניתי בכל זאת. "נכון. אבל מה אתה עושה פה?"
התשובה שלו הייתה מוזרה לא פחות מהסיטואציה. "אני מסתובב הרבה
בבית הקברות, מבקר בהלוויות של אנשים שאני לא מכיר."
"מה?" שאלתי. "למה?"
"אני אדם בודד. אין לי משפחה או חברים. אין לי הרבה מה
לעשות."
"אבל בכל זאת..." התעקשתי. "זה קצת לא שגרתי. למה דווקא
בהלוויות? ועוד של אנשים שאתה לא מכיר. זה קצת מדכא, לא?"
הוא לא ענה לי על זה, רק שאל: "מי היא הייתה בשבילך?"
לרגע לא הבנתי. "מי הייתה מי?"
"הילדה שנהרגה."
"אה. זאת... היא הייתה חברה שלי. פעם, לפחות... מזמן..."
התבלבלתי קצת.
אדם לא אמר כלום, ורק הנהן בהבנה.
"היא אהבה קרמבואים", הוספתי פתאום, בלי קשר לכלום.
"ואת אוהבת?"
"כן, מאוד." סיפרתי לו איך אני אוהבת לאכול קרמבו, ומתי. הוא
חייך. "זה נראה לי מזג אוויר מושלם בשביל קרמבו", הוא אמר,
הוציא קרמבו מקופסא שעמדה על השולחן, והושיט לי.
"לא, אני מעדיפה שלא." אמרתי במהירות.
"למה לא?"
בעצמי לא ידעתי. "אני... לא כל כך רוצה עכשיו." אמרתי לבסוף.
הוא לא אמר יותר כלום בעניין הזה, רק לקח את הקרמבו והתחיל
לאכול בעצמו. המשכנו לדבר על דברים אחרים, במשך הרבה זמן.
לבסוף, הבטתי בשעון וראיתי שהשעה כבר מאוחרת. קמתי בבת אחת.
"אני מצטערת, אני חייבת ללכת. בטח כבר דואגים לי."
"זה בסדר, אני אלווה אותך בחזרה לכביש, לא נעים להסתובב פה לבד
בחושך." הוא אמר וקם. לרגע היססתי, זקן שכזה, בגשם, בקור...
אבל הוא כבר היה ליד הדלת, ולא היה לי מה לומר, אז הלכתי
בעקבותיו. הוא ליווה אותי עד לכביש, ושם נפרדנו. לפני שפניתי
ללכת, הוא ביקש ממני לחזור לבקר אותו שוב. הסכמתי, והלכתי
הביתה.

מאז הלוויה של טלי, לא אכלתי אף קרמבו. גם לא הלכתי לבקר את
הזקן, לא היה לי זמן. אמא הייתה ביום הורים בבית הספר, וראתה
עד כמה הציונים שלי נמוכים, והחליטה שאני נכנסת למשטר לימודים,
בלי לצאת מהבית עד שאני משפרת את הציונים. ניסיתי להתמרד אבל
זה לא הלך. הצטערתי שאין לי דרך להודיע לזקן שאני לא יכולה
לראות אותו, אבל לא היה לי מה לעשות בקשר לזה. במשך כל הזמן
הזה לא יצאתי מהבית, מלבד לבית הספר.
באחד מהימים, אבא הביא ארגז של קרמבואים, כמו פעם, כשהיינו
קטנים. האחים שלי התנפלו עליהם ישר, אבל אני לא התקרבתי. המראה
שלהם הזכיר לי את טלי, ואת הלוויה. גל האבנים, הדמעות של
כולם... והתמונה של טלי בראשי, מחוייכת, אוכלת קרמבו וצוחקת.
ביום השלושים החלטתי ללכת לאזכרה. ניצלתי את העובדה שאמא שלי
לא הייתה בבית, וחמקתי החוצה. הלכתי ברגל לבית הקברות, ושוב
צפיתי בהכל מרחוק. אחרי שכולם הלכו, התקרבתי והתבוננתי במצבה.
עמדתי שם אולי חצי שעה, ואז שמעתי קול מאחוריי. "חשבתי שכבר לא
תבואי". אדם.
שוב הלכתי איתו לצריף שלו, שוב דיברנו במשך שעות. דיברתי איתו
על הכל, לא הסתרתי דבר. כשאמרתי שאני צריכה ללכת, הוא ביקש
ממני לחכות רגע, והלך לפינה ששימשה אותו כמטבחון. אחרי כמה
רגעים הוא חזר, והושיט לי חבילה קטנה. "מה זה?" שאלתי
בסקרנות.
"קרמבו."
החיוך נמחק מפניי. "אמרתי לך שאני לא אוהבת."
"לא, לא אמרת. אמרת שאת מאוד אוהבת. חשבתי שזה ישמח אותך."
"אני כבר לא אוהבת."
"ממתי?"
"מאז שטלי מתה."
השארתי את הקרמבו שם, הודיתי לו, וקמתי ללכת. הוא רצה ללוות
אותי לכביש, אבל אמרתי לו שלא צריך, ושאני אסתדר. יצאתי משם
במהירות, לפני שהוא הספיק לומר משהו, ופתחתי בריצה. רצתי חזרה
לכביש, הגשם שירד בחוץ התערבב עם הדמעות שהתחילו לזלוג מעיניי
פתאום, בלי סיבה. כשחזרתי הביתה הייתי רטובה לחלוטין, ואמא
החליטה לוותר על העונש כשראתה כמה שאני אומללה. אחרי מקלחת
חמה, הלכתי לישון.
בבוקר, כשהתעוררתי, חשבתי על הזקן, ועל זה שאולי לא הייתי
בסדר, כשברחתי ככה. החלטתי לחזור לשם ולדבר איתו.
אבל כשהגעתי אל הצריף, הוא היה ריק. לא היה סימן לזקן. התחלתי
ללכת אל בית הקברות, ושוטטתי שם קצת, בין הקברים והמצבות.
במקום שררה אווירה קודרת, והשמיים המעוננים רק תרמו לכך.
חיפשתי אותו במבטי, אבל לא מצאתי. התחלתי להצטער יותר ויותר על
כך שנעלמתי בצורה כזאת אתמול, כי יותר מהכל - לא רציתי לפגוע
בו, בזקן החביב הזה, שהקשיב לי והיה כל כך נחמד אליי. התחלתי
לחזור וכשהתקרבתי יותר ויותר אל היציאה, התמעטו המצבות. החלטתי
לחזור אל הצריף, אבל לפני כן העפתי מבט אחרון בבית הקברות,
לבדוק אולי בכל זאת הוא שם ולא שמתי לב. הוא לא היה, אבל פתאום
אחת המצבות תפסה את עיניי. היא הייתה קטנה ועמדה בקצה שורת
המצבות, ממש בכניסה. הייתה קבועה בה תמונה קטנה, תמונה של הזקן
החביב שלי, והכתובת ציינה את שמו. נדהמתי. על פי הכתובת, הוא
היה מת כבר מספר שנים! נתקפתי פחד, ולא הבנתי מה קרה. רצתי
חזרה אל הצריף. הרי הצריף היה ממשי, כל זה באמת קרה... אבל
כשהגעתי למקום שבו אמור להימצא הצריף, לא נותר שם דבר, מלבד
עטיפה ריקה של קרמבו. צמרמורת עברה בי, והתחלתי לרוץ חזרה
לעיר. רק כשהייתי ליד הגן הציבורי, נרגעתי, וניסיתי להסדיר את
נשימתי. לא היה לי שום הסבר למה שקרה, וחשבתי לרגע שאולי היה
זה רק חלום. הוצאתי את עטיפת הקרמבו הריקה שמצאתי והכנסתי
לכיסי, ומיששתי אותה. היא הייתה אמיתית. הפכתי אותה לצידה
השני, וראיתי שכתוב עליה משהו. האותיות היו קצת מטושטשות
מהגשם, אבל עדיין הצלחתי לקרוא את הכתוב: "המוות בא לכל".
הבטתי בכתובת, ואז הבטתי ברחוב הרטוב. הגשם פסק, ואנשים החלו
להתרוצץ ברחובות. ילדים קטנים משחקים בכדור, אישה מבוגרת
המוליכה עגלת תינוק, איש עסקים ממהר לפגישה, אישה זקנה קטועת
יד, חייל עם קיטבג ונשק, הולכי רגל, נהגים, רוכב אופנוע...
המוות יבוא לכולם, לא משנה באיזו צורה.
חייכתי לעצמי חיוך מריר, ונכנסתי לקיוסק הסמוך. ביקשתי קרמבו,
ויצאתי שוב לרחוב, אוכלת לאט, מסתכלת על האנשים שעוברים, נהנית
מהקור, מהטעם, מהריח.
חיה.