היום ראיתי את השקיעה המדהימה ביותר. חסרת מילים. נפעמת.
רק לשכב על הדשא ולהסתכל, אני לא צריכה כלום יותר: עצמי, פינק
פלויד והשקיעה הזאת, כמו שלא חוויתי בחיי.
אני חושבת המון, וכל החיים שלי חולפים לפני: זכרונות על גבי
זכרונות שמשאירים סימנים על הנפש, פעם ראשונה שאני באמת חושבת
שכל הסמים שלי מיותרים וכל השכרות והרחמים והעתיד. הכל מיותר
כל כך.
כשאני חושבת על זה טוב - גם אתה ממש מיותר.
לחוש אהבה למשך שלוש שעות בשבוע אני יכולה עם כל אדם, פתאום
לשמור אמונים נשמע לי דבר אידיוטי במיוחד: לחוש אהבה 3 פעמים
בשבוע כשלכל אהבה ציור ומוזיקה משלה יכול להרגיש הרבה יותר
טוב.
ואולי לא?
עכשיו אני מרגישה בעיקר פחד, שהשקיעה תגמר ואני אצטרך לחזור
הבייתה, לאפרוריות ולחדר הכאבים הפרטי שלי.
זה מדאיג עד כמה הפחדים שלי צפויים ועד כמה החיים שלי לא.
אדום, צהוב, כתום וכחול מתערבבים, מה יוצא?  אני.
והשקיעה הזאת.

מאוחר יותר כשנפגש אתה תספר לי שהיום ראית את השקיעה הכי יפה
בחיים שלך, אני אחייך ואגיד שגם לי יצא לראות את זה וזה באמת
מדהים אבל לעולם לא תדע באמת מה התחולל לי בלב.

פתאום לכתוב את כל זה נראה לי כל כך,
כל כך מיותר.