היא חייכה. שחור על גבי לבן מעל דפי העיתון.
קראתי את הכתבה: "...החיילת שנהרגה אתמול בפיגוע... מספרים
שהיתה נרדמת באוטובוס ומתעוררת עם מכתבי אהבה מהנוסעים. הם היו
כותבים שהיא נראית כמו מלאך ומשאירים  מספר טלפון..."
הסמקתי ונחנקתי בו זמנית ולקח לי רגע או שניים עד שהסדרתי את
נשימתי. סוף סוף אני יודע איך קוראים לה ומאיפה היא והכל. רק
שהיא כבר איננה.
נזכרתי באותו יום ראשון.
...האוטובוס היה מלא כמעט לגמרי. ראיתי חיילת אחת ישנה בשלווה,
לא מתפרשת אלא נחה לה במקומה בחן והתישבתי על ידה. במשך כל
הנסיעה קיוויתי שהיא תתעורר. לא יכולתי להוריד ממנה את
העיניים. היה נדמה לי שהיא מחייכת קלות ולרגע חששתי שהעפעפיים
שקופים מצד אחד והיא בעצם רואה אותי מסתכל עליה ובוחן אותה.
בסופו של דבר, תחנה אחת לפני שירדתי החלטתי לעשות את זה.
שלפתי פתק ועט וכתבתי לה:
"מלאך, את ישנה בצורה השלווה, הנעימה והיפה ביותר שחזיתי בה
מעודי. אם תרצי לפגוש בי במצב קצת יותר עירני, אנא צרי איתי
קשר, ואם לא, אוכל רק לקוות שנפגש בחלומות."
היא מעולם לא התקשרה. ודאי שלא! להתקשר לבחור שמעולם לא פגשה
ולא החליפה איתו מילה? זה טירוף!
מאז לא שמעתי ממנה ולא ראיתי  אותה וכמעט שנשכחה ממני עד שצפה
דמותה בעיתון והעלתה בי דמעה.









מוקדש באהבה למשפחת בן אליהו, משפחת מושב פארן וכל בית הערבה.