היינו יחד תמיד. בהפסקות היה ניתן לראות אותי מסתובבת
אתו-שנינו מחובקים. הוא היה איתי בכל רגע בחיים שלי, פשוט עמד
לצדי בכל דרך שפניתי לטוב ולרע, ואני שמחתי להיות לו לאם.
בלילות גשומים הייתי אוחזת בו חזק חזק מפחד לא מוסבר מרעמים.
עברנו יחד את כל התקופות בחיים. בגן, בבית הספר היסודי, אח"כ
התרחקנו מעט . אנשים העירו שזה לא בריא, מכאן הדרך הישר לבית
משוגעים. אני בשלי, נשארתי. לא רציתי לעזוב אותך, אתה שלי-אני
שלך, אתה זוכר?
היינו נפגשים רק כאשר הייתי בוכייה, מחפשת מקום לתמיכה. לו לא
היה אכפת, מצדו הוא תמיד כאן בשבילי. רק קולי נשמע בשיחותינו,
הוא שתק הרבה וקיבלתי זאת, הכרתי אותו.
פעמים רבות, הוא היה שרוע על מיטתי זועק לתשומת לב, ואני בקצה
המיטה, בגפי. כבר שנים לא נפגשנו, אני תוהה אם הוא עדיין זוכר
אותי.
באריחי הרצפה השחורים זיהיתי את עיני הפלסטיק שלך, ובכיסוי
הצמר בחורפים חשתי את מגע עורך.
אני כאן על מיטת הברזל הקרה והקירות הלבנים שבהם אין צל
לדמותך.
הם נתנו לי אלפי סוכריות קטנות בכל צבעי הקשת וחולצה לבנה עם
רצועות לבנות ארוכות שנצמדו במעשה קסם לגב ע"י האנשים בלבן,
שרק הם ידעו לפתוח ולסגור. הם שמו אותי כאן, הרחק ממך. ועכשיו,

אני מרגישה שאפילו מרחק אפס ממך יהיה כמרחק גלקסיה שלמה, כל
זמן שאני לא איתך.