בתוך צינור הומה אדם
צלילי מילים ומיתרים
עשן הסיגריות מתערבל כמו גלים במים
אני שוחה בים של געגועים אי שם
במקום שבו אף אחד אף פעם לא לבד
עם כוס קפה ואלכוהול ביד
והצלילים מתעמעמים, חודרים אל הקירות
וחוזרים כמו גלי חום מהסיגריות
שנגמרות.
ושם אני אשב בצד
ואתרפק על כאבי
לחוש אותו, ללחוש אליו
שימשיך לארח לי לחברה, שימשיך
להיות איתי, אחרת
אין מי לי מלבדי.
ונרקמים שם סיפורים,
כמו קורים של עכביש
דקיקים ועמומים, כמו העשן.
סיפורים על השיחה,
סיפורים על אהבה,
סיפורים דמיוניים שמתרחשים רק בחיים
ויש שם עצב דמיוני, ויש שם
כאב דמיוני, ובדידות דמיונית
ואני דמיונית
מזל שכל זה לא קורה במציאות.
ומתרחק לו הצינור, והעשן שבתוכו
ואני ביקשתי משמי הליל, בבקשה -
שמישהו יידע שמישהו ישמע,
ומדברת אל עצמי
מתא טלפון שבור
והכל כבר סגור

לעוף פה זה אסור.