שבחוץ משהו מפציע
כמו משום מקום
השמיים מתקדרים
אני יכול לראות את עצמי
דומה אבל בכול זאת
יש משהו שלא מצליח להסביר
אנשים נעים לאט
סרט בלי תחושות
הגוף הולך מעצמו
אני מתיישב בבית קפה קטן
סוגר עלי את המעיל
בכניסה
מאבטח בודק את הנכנסים
אני מזמין קפה ועוגה
ובחוץ משהו אמיתי יכל לקרות
יש רגשות שאי אפשר להפריך
גם אחרי מאה אלף מסעות
בסוף חוזרים אל אותה נקודה
מניחים את הסיגריה בפה
ומנסים לחשוב
מה היה אמור להיות
בבית קפה תל אביבי
הכול זרוק מעצמו
אני מביט מסביב
מנסה להיות אירופאי
יש משהו בתנועה, שלא יכול להיות זר
מנסה לנחש כמה זמן נשאר עד הפיצוץ הבא
אז אני נזכר, שאני יותר
ערבי מאירופאי
מביט מסביבי
לא יודע מה נכון יותר
מכוניות דוהרות
ועל המדרכה
שני ילדים רצים במהירות
אולי זאת אהבה, שאי אפשר למסגר
תמונות של משפחה על הקיר
אולי זה האבק, שהחל להתאסף בפינות
מביט על האנשים היושבים לציידי
כמוני, מחפשים מגע שיניח הכול
עוד קפה, סיגריה
והשעון מתקתק לעצמו
אני יכול להתוודות על הכול
אבל ממילא החרטות יבואו
מנסה לזהות משהו מוכר
מדמיין שפינת הרחוב זו פריז
ולונדון היא מעבר למדרכה
אבל בינתיים, ברדיו שוב שומע את עצמי מדבר
כמה אפשר ללכת לאיבוד
סביב אותן רחובות
להכיר את אותם פנים
אחר כך מחפש מפלט
האורות נכבים לאט
אפשר לקום
מכאן הדרך לא תשתנה
אני משלם ויוצא החוצה
סוגר את עצמי בתוך המעיל
אנשים נעים כמו בסרט נע
רגשות ארוזים בתוך מבטים, תנועות
תקתוק של שעון
אני מחפש מקום להניח את עצמי
בלי לפחד שהייתי פה פעם