הם היו חברים כבר מהיום הראשון של כיתה א'. הוא ישב לו בפינה.
מפוחד ובעיניים דומעות הוא הביט בחבריו החדשים לספסל הלימודים.
כולם היו נורא מאושרים. הוא לא הבין מדוע כולם כל כך מאושרים.
"אתה יודע למה הם כל כך שמחים"? הוא שאל את אחד הילדים שישב
לידו. "כי זה היום הראשון ללימודים" הוא ענה. לאט ובזהירות הם
התחילו לדבר. עם הזמן הם ביקרו אחד אצל השני אחרי בית הספר.
שיחקו בלגו וצחקו על שאר התלמידים. הם הקימו לעצמם עולם משלהם.
עולם שקט ורגוע. עולם שרק הם הבינו.
בכיתה ב' הם כבר היו יותר מחברים. הם היו תאומים בנפש. האחד
ידע את אשר חברו חושב. הם דאגו אחד לשני כמו אחים. הם לא
התייחסו להבדלי הדת, הצבע, מוצא ומסורת ביניהם. הם קיבלו האחד
את השני כמו שהוא. דבר לא יכל להפריד את החברות הזאת. דבר פרט
לילדה אחת שאותה שניהם אהבו. אך מכיוון שהחברות ביניהם חשובה
להם יותר מאיזה בת הם החליטו שאף אחד, במיוחד לא בת, לא יפריד
ביניהם.
בכיתה ג' הם החליטו שמשעמם להם לשחק כל הזמן בחצר וכי הם
צריכים לעשות משהו מיוחד. כך נפלה לה ההחלטה על לצאת למסע. הם
ארזו שתי שמיכות, חרב מעץ, בקבוק שוקו ואת התוכי של אבא. הם
יצאו למסע קצת לפני השעה 6. מצוידים בשקיות מלאות כל טוב הם
יצאו לדרך. הם יצאו לגלות את העולם. מסעם נגמר לאחר שבע שעות
כשהם חזרו לביתם בניידת משטרה לאחר ששוטר עצר אותם מטיילים
בשולי כביש מהיר. מרותקים לחדרם למשך שנה ומאושרים על שחזרו
לביתם הם הלכו לישון, איש איש בביתו.
בכיתה ד' כבר הייתה לכל אחד מהם חברה. הם נהגו להחליף חוויות
האחד עם השני. חוויות על אשר עשו מאחורי עץ האלון שבחצר.
חוויות על הנשיקה הראשונה ועל משחקי הרופא והאחות ששיחקו. הם
נהנו מכל רגע. הם נהנו למשוך לחברותיהם בצמות ולהתיז עליהן
מים. אבל הכי הם נהנו לשחק תופסת. כל יום בשעה 4 בצהריים בדיוק
ארבעתם היו יורדים לחצר ומשחקים תופסת. כל היום הם היו מחכים
לשעה ארבע. וכשהיא הייתה מגיעה הם היו האנשים המאושרים ביותר
בעולם.
בכיתה ה' הם גילו את המחשב. מדי יום הם היו נפגשים ומשחקים
במשחקי מחשב. לא פעם ולא פעמיים הם נהגו לריב על מי ישחק
ראשון. אך מריבות אלו תמיד נגמרו בחיוך, אם כי לפעמים היה גם
פנס בעין בנוסף לחיוך. לעתים הם גם הזמינו את חברותיהם לשחק.
הם אהבו לשחק בכל מיני משחקים. היו גם משחקים שלא היה להם שמץ
של מושג כיצד משחקים אותו. אך בכל זאת הם נהנו מכל רגע.
בכיתה ו', שנתם האחרונה בבית הספר היסודי, הם החליטו להירשם
לחוג כדורגל. במשך חודשיים כל אחד מהם ניסה לשכנע את הוריו
לרשום אותו לחוג. לבסוף הסכימו ההורים לרשום אותם לחוג. לא היה
בן אדם מאושר מהם באותו רגע. הם כבר דמיינו את עצמם משחקים
יחד. לאימון הראשון הגיעו שניהם עם תלבושת, נעלי כדורגל ותיק
אשר הכיל את כל ארון הבגדים שלהם. חוויית הכדורגל נגמרה לאחר
שתי אמונים. "זה מעניין אותנו" טענו שניהם.
את כיתה ז' הם העבירו ביציאות לבתי קולנוע ובישיבה מרובה בסניף
הבורגר-רנץ' הקרוב לביתם. הם נהגו לשבת שם ולדבר. הם דיברו על
הכל. החל מצורת החזה של נטע ועד לגודל המשקפיים של המורה
לתנ"ך. במשך שעות הם פשוט ישבו ודיברו. לא פעם ולא פעמים ביקש
מהם מנהל הסניף לעזוב את המקום אם הם לא מתכוונים להזמין משהו
לאכול.
כיתה ח' לא הייתה שונה מכיתה ז'. למעט הנשיקה הצרפתית הראשונה
שלהם עם חברותיהם הכל היה אותו דבר. עם הזמן הצטרפו גם
חברותיהם לישיבה בסניף הבורגר-רנץ'. מדי פעם הם היו יוצאים
לטיולים על חוף הים. הם היו מקימים מדורה על חוף הים ומבלים את
כל הלילה בישיבה ובנשיקות עם חברותיהם.
בכיתה ט', יותר נכון לומר בחופש שלאחר כיתה ט, הם מצאו עבודה
באחד המסעדות בעיר. השכר לא היה משהו אך הם תנחמו בעובדה שלאחר
שיסיימו לעבוד יהיה להם מספיק כסף לקנות לעצמם מחשב חדש ואפילו
ישאר עוד כסף על מנת לקנות מתנות לחברותיהם. ואכן כך היה, הם
קנו מחשב חדש מין המשוכללים שבאותו זמן ובכסף שנשאר הם קנו
כרית בצורת לב לחברותיהם.
כיתה י' הייתה השנה בה תם עידן התמימות. הם איבדו את בתוליהם.
זה קרה באחד בביתו של אחד מהם. הם הזמינו את החברות וארוחה
אותה הכינו בעצמם. הארוחה לא הייתה מפוארת, מרק מוכן משקית
וכמה שניצלים, אך החברות התרשמו לטובה. בסיום הערב לקח כל אחד
מהם את חברתו לחדר נפרד, דיבר איתה, השכיב אותה והשאר כבר
היסטוריה.
בכיתה י"א הייתה הבגרות הראשונה. שניהם התרגשו נורא. הם למדו
יחד ימים ולילות לקראת הבגרות. לאחר סיום המבחן הם יצאו עם
חיוך מאוזן לאוזן. "זה היה המבחן הקל ביותר שראינו" הם סיפרו
לכולם בגאווה. את תוצאות המבחן הם קיבלו לקראת סוף השנה. 65
ו73. שניהם היו מאוכזבים.
כיתה י"ב. השנה האחרונה. לאחר שסיימו את מבחני הבגרות ולאחר
שבילו בנשף הסיום התגייסו לצבא. האחד ליחידת צנחנים והשני
ליחידת מג"ב. "אני רוצה כמה שיותר קרבי" אמרו שניהם בראיון
האישי שעברו בצו ראשון. גם בצבא הם שמרו על קשר ונהגו להחליף
חוויות על מה שקורה.
בעשירי למאי 2002 נפל אחד מהם בשדה הקרב בעזה. במשך 12 הם היו
יחד. במשך 12 שנה ניסה חברו להתמודד עם האובדן עד שבעשירי למאי
2003 לקח את חייו בידיו. הכתבה בעיתון אמרה הכל: "חייל התאבד
מסיבה לא ידועה". "כמה חבל..." ו"הוא היה בן אדם מאוד שקט..."
הן רק חלק מהתגובות אשר נשמעו לאחר מכן. ורק אדם אחד ידע כי
עכשיו שניהם שוב יחד, מדברים, משחקים ומחליפים חוויות.