אומרים שהאהבה עיוורת...
טוב, היא לא- ואתם יכולים להיות בטוחים בכך, אני יודע!
אחרי הכל, זה היה התפקיד שלי לפני שהיא באה וגנבה לי אותו.
פעם, אני הייתי באור הזרקורים, הילד הרע של השמיים, אימת
הפנתאון- השדון המכונף בעל פני הילד התם.
הייתי גם קשת לא רע בכלל אבל איבוד המשרה דירדר אותי לעוד אחת
מהשתיינים האפאטים שגרים באלנבי בתל אביב.

עד כאן יותר מידי מידע?
אני אסביר...

פעם האהבה היתה פשוטה יותר: בואו נאמר שנער היה פוגש נערה
ומתאהב בה- עד כאן הכל פשוט, נכון?
מכאו הסיפור יכול להתפתח למספר כיוונים שונים-
1- הנערה תתאהב בו בחזרה ואז הם יחיו לנצח מאושרים.
2- הנערה לא תחזיר לו אהבה, הם יתרחקו זה מזו וימשיכו בחייהם.
מאוד פשוט, היום: לא!
היום הנערה יכולה להיות לסבית, יכולה לגור במרחק אוקיינוס ממך,
להיות בת זוגתו של החבר הכי טוב שלך, כפולה ממך בגיל וכולה
וכולה, וכדומה וכיוצא בזה.. ואפילו לא התחלנו להזכיר את
הבנים..

פעם כל אחד היה יכול לפנות אלי ולומר "שמע קופידון, פגשתי
מישהי חמודה מאוד והייתי רוצה שיצא מזה משהו".
"בשמחה" הייתי עונה לו וישר הייתי פונה לאותה חמודה- דופק לה
חץ בלב, דופק לו חץ בלב (בשביל להיות בטוח שהוא רציני) וזהו!
סיפור אהבה! כולם שמחים.

אני הייתי המלך פעם, אור הזרקורים... כולם פחדו ממני.
טוב, תמיד אנשים פוחדים מהחזקים מהם, כך שגם אם נראתי כמו
תינוק עם כנפיים וקשת היה בי משהו חזק-
אל תשכחו שגם ההר אדם הגדול בעולם יבכה כמו ילד כשליבו ישבר,
ואגב, ככל שהם גדולים יותר- כל ליבם רך יותר.
קחו למשל את הסיפור שהיה לי עם שמשון- "גיבור" עאלק..
תמיד הוא היה מציק לי על זה שהשיער שלי דליל ולו היה בלורית
יפה כזו ושיער ארוך כמו להוא מ"לד זפלין", בנינו, הליפה הזו
יותר הזכירה לי את הפיאה של צביקה פיק מאשר הסולן של ה"לדז"
אבל למרות זאת הוא המשיך להציק לי.
היה לו גם משהו נגד פלישתים והטיפש הזה אף פעם לא הצליח להבדיל
בין פלישתים לרומאים, ככה שהוא שנא אותי גם על זה, למרות שכל
הזמן הייתי מנסה להסביר לו שאני בכלל אל רומאי ולא פלישתי.

שמשון היה כל כך טיפש עד שיום אחד התערבתי איתו שהוא לא יוכל
לנצח חמישה פלישתים בלי החרב שלו- אז המפגר הזה לקח לחי של
חמור ופתח ארבעים... איך שזה ניפח את האגו שלו, אל תשאלו.
הוא לא הפסיק לצחוק עלי שבוע אחר כך, אז עשיתי מה שכל אחד אחר
במקומי היה עושה.. נקמתי.
דפקתי לו חץ בלב כשהוא הסתכל על דלילה.. המבט שלו, באותו רגע
היה הדבר המצחיק ביותר שראיתי מעולם- עומד שם כמו שור מגודל,
מגמגם ומשם הסיפור ידוע.

הבעיה היתה שהיא ראתה אותי עושה את זה.
עיוורת אף פעם לא אהבה אותי, אולי זה בגלל שתמיד קראתי לה
עיוורת.. למען האמת קוראים לה איב, "איב רד" אבל תמיד אני
והחברה היינו צוחקים עליה: "עיוורת עיוורת, גם אם אני אחורר
אותך בחצים כמו קיפוד עדיין אף כלב לא יגע בך עם מקל שלוש
מטר"..
אומנם השיר לא התחרז אבל לילדים בכיתה ד' זה לא שינה הרבה.
אנחנו צחקנו והיא בכתה.
תמיד היא היתה רצה אחר כך לזיאוס, אבי האלים, כך כדי להלשין
עלי והוא היה נוזף בי ומזהיר אותי שאם לא אתנהג יפה הוא יחרים
לי את הקשת.

אני לעולם לא אשכח את החיוך המתנשא שהיה לה על הפנים ביום
שלקחו ממני את הקשת ואת התפקיד ונתנו אותם לה,
כאב ההשפלה היה יותר משיכולתי לשאת..
זה היה בדיוק יום לפני שכל אלי הפנתיאון עזבו והשאירו את האל
העליון לבד בעולם ואת עיוורת עם כל כוח האהבה, בלי פיקוח.
אני לא עזבתי.
אני ירדתי לאלנבי בתל אביב והתחלתי לשתות. הרבה.
אלנבי זה אולי המקום היחידי בעולם שבו אם אתה נראה כמו תינוק
לא מגולח עם כנפיים, אתה עוד נחשב נורמלי. מקסימום אנשים
מתייחסים אליך כמו אל סרט רע שנגרם מפטריה מקולקלת..

אני יושב כאן ורואה בעצם את המעשים של עיוורת- מתרוצצת לה
בעולם ועושה בלגן-
מבוגרים שאונסים קטינים, אהבות בלתי אפשריות, נשים שמתאהבות
בגברים שלתורם מתאהבים בנשים אחרות.. או בגברים אחרים,
(דווקא מהקטע של הלסביות התלהבתי אבל מעולם לא הצליחתי להבין
למה, כנראה משהו בגנים שיש לכל הגברים), בנות שגרות רחוק מאוד
ממך, כאלה שנשואות לחבר הכי טוב שלך והכי גרוע-
אלה שקרובות אליך ואוהבות אותך אבל אתה לא יכול לעשות כלום
בגלל אידיאולוגיה מחורבנת כזו או אחרת.

ואני מחכה כאן- אולי מישהו ישים לב לטירוף המשתולל הזה, אולי
מישהו יקום ויגיד "תדיחו את המשוגעת הזאת ותחזירו את
קופידון, השד בעל פני הילד התם".
אולי מישהו יזכור שאני מספיק אחראי כדי לשאת בעול האהבה שוב,
מישהו שיזהה שאני הסיכוי האחרון שיש לאהבה שפויה בעולם הזה,
מישהו שיראה בי את הכוח להציל את העולם...

אההה!, לעזאזל עם הכל!
איפה שמתי את הג'ין אנד טוניק המחורבן הזה?!?