היא לא הייתה מיוחדת מאוד, פייה קטנה שברירית, בדיוק כמו כולן.
בעצם היה לה משהו מיוחד, היו לה עיניים מדהימות, כל מי שהביט
בהן יכל בקלות לגלות את העולם הפנימי שלה הטהור, הנקי, המקום
המיוחד הזה שלה... כל מי שהביט לה בעיניים ידע עד כמה היא
תמימה ורגישה. היה לה עוד משהו מיוחד בעיניים האלה, אפשר היה
לראות בהם פרחים, פרח לכל אחד... לפי הנפש ועד כמה שהיא טהורה
ואמיתית.
כל החברות שלה היו פיות יפות יותר, מיוחדות יותר, כל אחת מהן
הצטיינה במשהו אחר, הן היו מוכשרות כל כך... בהינף יד אחד קטן
היו מקימות עולם ומלואו, בפיזור קטנטן של אבקת פיות היו יוצרות
מראות קסומים ורחוקים. והיא, כל מה שהיא רצתה, זה משהו
אמיתי... בתוך כל עולם הקסמים הזה, היא לא הצליחה למצוא את
הקסם שיביא לה את הדבר היחיד שהיא מעולם רצתה - אותו, וככה
ישבה בלילות, בשעה שהיו ישנים כולם ובכתה, היא בכתה בכי חרישי
אבל מלא בכאב ובעצב. אף אחד לא יכל לשמוע אותה, כי היא בכתה
מאותו מקום מיוחד שראו בעיניים שלה... והדמעות שלה ניסו לשטוף
את הכל ולא הצליחו. וככה היא הייתה, חברותית וחביבה על כולם
ביום ופיה קטנה ושברירית שממררת בבכי בלילה, לאורו של הירח.
ואז יום אחד הופיע הדרקון, הוא היה מוזר, קצת גדול לפיית יער
קטנטנה, אבל משהו בו סיקרן אותה, הוא לקח אותה למקומות
מדהימים, הראה לה דברים שמעולם לא ראתה, היא הוקסמה ממנו כמו
שאף פעם לא הוקסמה משום דבר אחר. בעיניים שלה הוא ראה פרח, ולא
סתם פרח, פרח לבן וגדול והיא ידעה שזה הוא, אותו אחד שחיפשה
תמיד. אבל... היא ידעה שמשהו אינו כשורה, הוא היה שונה ממנה,
הוא דרקון והיא פיה, זה לא יכול להיות מעולם... לא משנה כמה
אבקת פיות תעוף בעולם... פיה ודרקון לא יכולים להשאר ביחד,
ובאחד מאותם לילות, יצאה שוב למקום בו הייתה רגילה לבכות,
במחיצתו של הירח, רק שהפעם פרשה לראשונה את כנפיה, הן היו
מקסימות, שקופות, עדינות ומאוד מאוד שבריריות, לאט לאט החלה
להרגיש שרגליה ניתקות מהקרקע... ובבוקר, חזר ליער הדרקון, אבל
היא לא הייתה שם... ליד ביתה חיכה לו פרח קטן לבן רטוב מטל של
בוקר...
ובפעם הראשונה בחייו הרגיש הדרקון דמעה, דמעה קטנה חמה שזלגה
לו על הלחי בעדינות, וכאב לו. כל כך כאב לו על הפיה שלו,
שנעלמה לו... לפחות ככה הפיה חושבת.