זה יכל להיות סיפור אהבה הגדול בחיים שלי. זה הפך להיות אחד
הסיפורים העצובים אם לא העצוב ביותר.

אהבתי משהי, אבל לא הבנתי כמה היא יקרה כשהיא היתה איתי, ז"א
הבנתי אבל רק בהתחלה. עכשיו כשהיא לא פה החלל הוא עמוק, והגשם
והחורף זה דברים שאצלי הם בשיגרה. אני כל כך מחכה להיום שבו
היא תשוב לתוך החיים שלי ותגיד לי שזה היה רק חלום. אני כל כך
רוצה לחזור לשלב שבו היא תגיד שהיא אוהבת אותי. אני מוכן למות
הרבה פעמים כדי לשמוע אותה אומרת את המילים האלה שוב.

כל מה שאני עושה כשאני חושב עליה זה בוכה. לפעמים נדמה שהקשר
הזה שהיה לנו נמצא במצב של מוות מוחי... שאפשר עדיין להציל
אותו אבל הסיכויים קלושים. לא הבנתי שאני מאוהב עד שהיא עזבה
אותי... לפעמים גם נדמה לי שלה זה גם חסר וזה מה שמושך אותי
לנסות להמשיך בלי לחשוב שהיא לא תהיה כאן.

אני שומע שירים שלנו ביחד, כותב מכתבים, אלפי מכתבים אבל אף
אחד מהם אני לא שולח לך. אני לא יכול, זה לא אומר שאני לא
רוצה.

הימים הם רק נוף לסוף, הסוף שלי. לאט לאט אני נגמר מבפנים, וזה
לא מעיד על מי שאני, פשוט מגיעים הרגעים האלה שאתה פשוט מבין
שזה לא יחזור ואתה רוצה להמשיך אבל כאילו אני קשור איכשהו עם
חבל חזק שממנו אני לא יכול, כנראה גם לא רוצה להשתחרר ולהמשיך
הלאה פשוט רוצה להישאר ושישאר בי שביב התקווה הזה שאת כן תחזרי
וכן תרצי להיות איתי.

אני רוצה להיות עיוור כדי לא לראות בנות אחרות ואני רוצה להיות
חרש כדי לא לשמוע את הקול שלך שוב ורוצה להיות ללא חוש טעם ולא
חוש רייח כדי שהדברים היחידים שאני אזכור זה את הטעם שלך ואת
הריח שלך והמראה שלך והקול שלך.

אני לא צריך יותר מזה בחיים.

שלך תמיד לעד, בתקווה שפעם תסלחי לי...
אלידור