כל חייה היא חלמה על היום בו תוכל לפרוש כנפיים ולעוף...
בחלומותיה הייתה מדמיינת אותן ורודות חצי שקופות, שבריריות עם
שובל של אבקת פיות בקצוות. החיים שלה לא היו מה שהיא ציפתה...
היו לה חברים והיא אהבה המון אנשים, היא הייתה מיוחדת...
מוזרה, היא אהבה לאהוב, אבל תמיד נתקלה ברוחות רעות, בדיוק
כמו שדונים, שלאט לאט לקחו ממנה את הכוח המיוחד הזה - הכוח
לאהוב. נמאס לה להיות טובה, להקשיב ולסלוח לכולם. העיניים שלה
שפעם היו תכולות מקסימות והבריקו בחיוך שובבי, נתהפכו ואט אט
הפכו שחורות יותר ויותר, ליבה הקטן, שכמו אצל כל הפיות היה
גלוי לעין, החל מתכווץ, כאילו מפחד. כך עברו ימים ושבועות והיא
לא שמה לב כלל וכלל למה שהפכה להיות. ביום המיוחל, ביום בו סוף
סוף הרגישה מוכנה לעוף, ניסתה לפתוח את כנפיה, אך ללא הועיל,
משהו הפריע להן... היא הסתכלה לאחור וגילתה כי כנפיה אינן עוד
ורודות ומלאכיות... צמודות לגבה ניצבו שתי כנפיים שחורות,
גדולות ומגושמות בדיוק כמו בסיוטים שהייתה חולמת על מלאכי
השאול, פתאום הרגישה משו חם זולג על לחיה, דמעות, דמעות קטנות
כסופות שלא התאימו כלל למראה החיצוני החדש, כך ישבה ובכתה כפי
שלא בכתה מעולם. בבוקר כאשר נתעורר היער, גילו כל יושביו, כי
במקום בו בכתה לילה קודם כן הפיה, לא נותר אלא לב קטן, שחור,
ובתוכו אבקת פיות ורודה...