תמיד אומרים כי על ההורים להבין שהילדים שלהם יעזבו אותם בזמן
מסוים. יתחילו חיים חדשים, עצמיים. אפילו שיר שלם המציאו
בנושא: "והגוזלים שלי עזבו את הקן, פרסו כנפיים ועפו". אני
חושבת לעצמי: ומה אם עוד לא הצמחתי לי את אותן כנפיים? ומה אם
אני עוד לא מסוגלת לעוף? מה אם אני עוד זקוקה להורים שלי
שילמדו אותי לעוף, שיתנו לי את הבסיס?
בעיני כולם זה נראה לגיטימי: הילדים גדלים, ורק מחכים לרגע שבו
הם יהיו עצמיים, שלא יהיו צריכים עוד את ההורים שיגידו להם מה
לעשות וכיצד, שיעזבו אותם לנפשם, אבל האם חשבתם על כמה זה קשה
להיות עצמיים? בינתיים, הדברים לא נראים סבוכים, משום שאנו
המתבגרים עוד לא התנסינו בטיפות המרות. עוד לא קיבלנו כוויות
מהדברים הרותחים שיש סביבנו.
זאת הודות לקליפה, שתמיד הייתה סביבנו (לפחות אצל חלקנו), אותה
קליפה שההורים יצרו ברגע שנולדנו. האם יש בכלל גיל לשבירת אותה
קליפה, וליצירת הקליפה בכוחות עצמנו? אני אינני בטוחה שיש גיל
מסוים שכזה. לדעתי, אין גיל לבגרות, אין גיל לשבירת הקליפה,
ואין גיל ליצירת הקליפה בכוחות עצמנו. כל אחד הוא שונה, ולכל
אחד זה מגיע בתקופה שונה, זאת למרות שכולנו מחשיבים את עצמנו
בוגרים ועצמיים החל מגיל שמונה עשרה. שום דבר לא משתנה בין
הלילה האחרון של גיל השבע עשרה לדקה הראשונה בגיל השמונה עשרה.
הדמות שלנו נשארת אותה הדמות, וכך הסביבה שלנו נשארת אותה
הסביבה. בגרות לא מתרחשת בין לילה, או בין יום - זה עניין של
תהליך, ולא של גיל.
עד גיל השמונה עשרה יש לי פחות משנה, איך אדע שאהפוך לעצמאית
עד אז? איך אדע שאכן בגיל הזה אוכל לשבור את הקליפה, לפחות
בחלקה? האם יש סימן, אות כלשהו לעניין? איך אדע?
אני רוצה כללים, רוצה סימנים, אותות, משהו שיעזור לי להבין,
משהו שיתן לי את האפשרות לדעת שזה הזמן, הזמן לשבור את הקליפה
כשביכולתי לבנות אותה שוב אבל בכוחות עצמי, להתחיל חיים חדשים,
ללא עזרה מתמדת של ההורים. מה אתם אומרים, קיים כזה סימן?