מול המחשב.
מתקתקת בלי מילים.
חושבת, זזה, מתלבטת. לא מבינה איך פתאום נעלמו לה כל המילים
שרצו בראש קודם.
הכול לא נוגע לה.
לא בית הספר, לא האנשים, לא השמחה וגם לא החיים שכולם בטוחים
שיש בה.
הדלת סגורה עכשיו.
עכשיו היא לבד.
רק תחשוב על המילה הזו.
לבד.

הכול כל כך שקט, רק לא אצלה.
וכן אצלה.
והיא אבודה אבל גם הקריאה שלה לעזרה שקטה, כמו כל השאר.
כבר נהיה מאוחר. השעות רצות מהר ונעלמות מאחורי הציור היפה של
האופק,
פשוט בורחות לה מבין הידיים. איך היא יכולה לנצל את הזמן הזה
כשכל מה שהיא חושבת עליו זה הוא?
רק הוא. מה איתו? מה הוא עושה? מה הוא מרגיש? מה הוא חושב?
פעם היא ידעה.
עכשיו יש מולה רק דף ריק, וגם כשהוא מלא במילים הוא נראה לה כל
כך ריק. היא עדיין חושפת עצמה לפניו, והוא אדיש. רק כל כך
אדיש.
אולי חושב שהיא לא באמת מרגישה את כל זה, אולי לא יודע איך
להתמודד.
ואולי, אולי הוא פשוט לא אוהב אותה יותר.
והיא לא מבינה מה זה הרגש הזה שממלא אותה כל כך כשהם יחד
ומרוקן אותה כל כך כשהם בנפרד. ומרוקן אותה כל כך כשהם יחד אבל
לא שם, או כשהוא לא רוצה להיות.
והיא כל כך רוצה לצעוק, לצעוק לו שיראה אותה, שיקלוט שהיא כאן
ושהיא אוהבת אותו.
פתאום היא מרחפת באוויר וכמעין קסם מוצאת את עצמה לידו. היא
צועקת לו, צועקת אהבה אבל הוא לא רואה.
הוא מביט ישר והיא מביטה אליו, בוכה.
"עזבי אותו, הוא כבר לא שם" אני אומרת לה והיא מחזירה לי במבט
ריקני ואומרת "כבר הרבה זמן שהוא לא שם"
נמוג אל תוך הצללים, נעלם באופק ודוהה עם הזמן.
דמותו נעלמת. הוא לא שם, פשוט נעלם.
והדמעות שזולגות מפתיעות אותה. למה? הרי היא כבר לא איתו, רק
חלמה.
ובוקר, והשמש זורחת וממלאת לבבות ומאירה נשמות ואצלה יש עדיין
חושך, והגשם שזולג על לחייה והרוח שנושבת לתוך החיים שלה
מקפיאים את הרגש שהיה בתוכה.
הראש שלה מלא מחשבות, אבל נמאס כבר לחשוב והגיע זמן לברוח.
יש שאומרים שהיא לא שפויה הרי יש לה כל כך הרבה ומשום מה זה
נראה לה כמו כלום, פשוט חסר משמעות מאיזו שהיא סיבה.
הרבה מילים על הדף שלא מסבירות לה כלום. הסימן מהבהב על הצג
והיא חושבת על מילים שהיא עוד תתקתק אחר הצהרים למחשב. עוד
מילים שימלאו דף אחרי דף ולמעשה לא יאמרו לה שום דבר.
עוד צורות שיתחברו לאותיות, שיתחברו למילים, שיתחברו למשפטים
שאולי יום אחד ירכיבו את העתיד שלה.
לא איתו.
לבד.
יש לה כל כך הרבה בחיים שאמור למלא את החלל שהוא הותיר כשעזב
אבל הוא פשוט לא מתמלא.
וגם הוא לא יכול לעזור, היא רק קיוותה שהוא עוד יהיה שם.
אבל הוא נעלם ומתמזג אל תוך הגשם והרוח שנושבת לתוכה, שמקררת
כל פינה חמה.
ויש דף חדש של מילים שהיא תמלא, דף חדש של מחשבות שיעלו על
הנייר בצורה של אותיות ומילים ומשפטים שמרכיבים חיים, שמרכיבים
רגש, שמרכיבים מחשבה, שמרכיבים אותה ואת המהות שלה.
היא חושבת יותר מדי על הכול.
והוא עף ממנה עם הציפורים היפות ועם השמש שממלאת את כולו ועם
האושר החלומי  הזה שגורם לו לחיות, שנותן לו כנפיים, שעוזר לו
לרחף על הרוח וללכת על העננים ולחמם את העולם.

יש קיר בין שניהם שהיא לא יכולה לחצות.
הוא מחזיק אותה מתחת למים והיא טובעת בים של רגשות לא מוסברים,
של מחשבות לא הגיוניות, של העולם שלה שמונע מכל השאר.
היא שחקנית טובה, ויש פעמים שהיא אף משלה את עצמה.

הרוח הקרה נושבת לתוכה והקרב בין מה שהיא חולמת ומה שאמיתי
נמשך, הגשם שוב זולג על חלון חדרה ושוב היא רואה את האמת
וחוזרת למציאות.
היא קולטת שהאופק היפה נעלם והתרחק ממנה והברווזים היפים שהיא
האכילה והציפורים היפות ששרו ודאו מעליה והשמש כבר לא  זורחת
ונכנסת מבעד לחלון וזה גורם לחלום הזה להיעלם.
עכשיו היא טובעת באופק אפור עם גשם רחוק ורוח קרה שמקפיאים
אותה מבפנים, שדוחפים אותה יותר ויותר רחוק ממנו.

היא כבר לא על השביל שחשבה שמוביל לאושר והוא כבר לא אוחז
בידה, לא מחמם לה את הלב ולא מנשק ואומר לה אהבה.
כבר לא מוביל ודואג שלא תיפול.
הוא המשיך בדרך שלו והיא לא יודעת לאן להמשיך, והיא לבד.
ורק תחשוב על המילה הזו.
לבד.