על הברכיים, יושב לו הליצן העצוב ומחפש בקרקע הקשה אחר חיוכו
האבוד.
ומי יוכל לעודד אותו, את המסכן?
לא פרחו הצבעוני ולא אפו האדום,
אף לא חיבוקו של ילד.
יושב.
מושפל, אל מול כל העולם, מעליו רק שמיים, מתחתיו רק אדמה.
ושם, ביניהם, נמצא לו חיוך קטן, מפלס את דרכו בין קהל של
טיפשים קודרים, שאיבדו את חיוכם, קהל אינסופי, כולם מושיטים
ידיים לתפסו פן יברח מהם, והוא מחפש אחר אדונו, ללא הצלחה...

על הברכיים יושב לו הליצן העצוב,
מתחנן לאלוהים, מתמסר לרחמיו.
אני עומדת מולו ומביטה.
מגחכת קלות והולכת...
"ליצנים...", מהרהרת לעצמי ,"כזה עם חלש. מקדישים את עצמם לשמח
אנשים, עד שהם עצמם כבר נשארים נטולי שמחה...  ומי בכלל עוזר
להם? אף אחד. אף אחד לא זוכר בכלל, כולם עסוקים בשמחה של
עצמם".

אתה לעולם לא תראה אותי ככה - מושפלת, מובסת, מביאה את עצמי
לרחמים של מישהו אחר בידיעה מוחלטת שהוא בכלל לא הולך לעזור
לי, לא באמת.
לעולם לא ארד על הברכיים בשביל אף אחד,
גם לא בשבילך...