>> הדרך מעולם הפשע לעולם התורה רצופה לפעמים, כך מסתבר,
פרשיות אהבים. >> כשדת כסף ומין נפגשים >>

בוקר אביבי סילק את חשכת הלילה המחפה, הזמין עוד יום שדורש
תשובות, והעמיק את התחושה הצורבת שבלהיות מובטל.
היום החדש, כמו קודמו, הזמין עמו צרכים חדשים. הילדים הרכים
שוב חושפים פן קשה וזקוקים לכסף, האשה, שכבר מזמן אבד חנה,
מקוננת על הבושה שבלהיות בעלת ואשת בעל חוב. והנושים גם הם, לא
מפסיקים להטריד. "למה לווית, אם לא ידעת שיהיה לך מאיפה
להחזיר" הם שואלים שוב ושוב. ועמרם כבר איבד את אימונו בכשרונו
היצירתי, כבר עשה שימוש בכל הקלישאות. הסביר ש'מחר בדיוק עומד
להגיע לו כסף', שביתו חולה ואף ניסה לתאר את מצבו ובכך לעורר
את רחמיהם. אך לשווא. "אם עד מחר אין לי 2500 ש"ח תאלץ להחזיר
אותם כשתהיה נכה" שאגה סמוך לאוזנו שפופרת הטלפון. והוא בחרדה
ניסה להתחנן על נפשו והבטיח להשתדל נורא.
בערב, לווה מחבר אחר שעוד זכר לו את ימיו הטובים, ושילם את
חובו.

חיש מהר התפרסם עמרם בעולם התחתון כאחד שנכנע בקלות לאיומים.
טלפונים אנונימיים, שלוחיו של כל נושיו הציפו אותו בתיאורים
מחרידים של גופתו כמה שעות אחר שתחלוף שעת הדד-לין להחזרת
החוב.
- "אתה רוצה את הבן שלך מסודר וארוז בקרטוני פיצה?"
- "בא לך לדעת מה מרגישה ביצה עד שהיא הופכת לחביתה?"
- "בעוד יומיים אשתך תחשוב שאתה מתחזה לעצמך, ותברח ממך".

והיו שניסו לשזור בקולם הארסי נימה מתחשבת.

- "אין לך כסף, נדאג לך לאחוזי נכות שיגדילו לך את 'קצבת
האבטחה'"
- "נדאג לאשתך לסרסור טוב, עם אחוזי הכנסה גבוהים".
- "נחלק איברים שלך לנזקקים, אם הכבד שלך לא מנפה את הרעלים
שלך אולי אצל מישהו אחר הוא יעבוד טוב יותר".

עמרם, 45, אב לשלושה ילדים. בור בהשכלתו הפורמאלית, אך נחש
ערמומי וממולח שניסה את מזלו בענף ההימורים והופשט בשיטתיות,
מפעימה בערמומיותה, מכל נכסיו.
עמד שעון על שולחן העץ, העביר אצבע ברפרוף על הגילופים מעשה
אמן שעיטרו את פינתו השמאלית. חשב על אשתו ותמונתה נתמלאה
בדמיונו חבורות נפוחות. פרצופי ילדיו הקטנים כשהם משוועים לאמם
הישנה הדהדו באוזניו והחדירו דרכן סם מרעיד. וניסה להשחיל איזה
פתרון שישפוך אור על מערבולת הזוועות. על חנות הבגדים שהקים
בשוק הפשפשים בעשר אצבעותיו השתלטו, בצו בית משפט, נושים
אכזריים שכבר הספיקו לרוקן אותה כליל מהסחורה. ובעל הבית כבר
תלה שלט חדש 'להשכרה'. השכנים וגם חלק מהקליינטים הקבועים,
הרימו גבה והמשיכו בחייהם.

תחושת העליונות שאפפה, בימים כתקונם, את עמרם, עטפה אותו במין
הילה שהכריזה בקול דממה צעקני 'אני המצליחן שיודע הכל', השתמשה
במצבו והציגה אותו, בעיני עצמו, כמגוחך חסר ישע.
גם ארגוני הצדקה  והחסד שהיו מתקשרים לדירתו מפעם לפעם, נענים
בתרומה מכובדת ומסיימים בברכת 'מי שברך לחולה' אף כשהוא בריא
החמיצו קול לשמע תשובתו המתחמקת 'היום זה לא כמו שהיה פעם,
המצב קשה. אין כסף'.

הרב אבי אבוקסיס ראש ישיבת 'עטרת לבנים', שנעזר רבות, הוא
וישיבתו בראשית דרכה, על ידי עמרם לא הסכים לקבל את הסירוב
כמובן מאליו. "אני רוצה לדבר עם עמרם עצמו" אמר לימימה שהעדיפה
לחסוך מעמרם בעלה את השיחה ולעדכן בעצמה על הסירוב והמצב הקשה.

- "רבי עמרם מה קרה?"
- "אל תשאל כבוד הרב, נפלתי חזק - עקצו אותי".
- "מי מה?"
- "נכנסתי קצת להימורים וגנבו אותי, בהתחלה ראיתי כסף גדול
והסתחררתי. יותר מאוחר, כשהתחלתי להשקיע נפלתי עמוק עמוק כבוד
הרב".
עמרם חש הקלה כששמע את הרב מדקלם בפניו את דברי רבותינו ש'כל
המסייע מסייעין בידו'. ואפילו חשב להיעזר ברב ובישיבתו עד
שיתאושש.  

- "רבי עמרם", קטע הרב את מחשבותיו.
- "כן כבוד הרב".
- "אתה עשית לך הרגל של קבע לתרום כל חודש לישיבה, וזה דבר
גדול. זה בעצם מה ששמר עליך כל השנים. אם תראה לה'קדוש ברוך
הוא' שאתה 'שם-פס' וממשיך לתרום כאילו כלום תראה איך שהוא
יעזור לך. פתאום תראה איך האור נופל עליך מכיוון שבכלל לא חשבת
עליו".
- "כבוד הרב, אין לי במה להאכיל את הילדים".
- "רבי עמרם, כתוב בתהילים "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו
תשועה" 'רומזי רמזים' למדו כך את הפסוק אל תבטחו בנדיבים, כי
רק בן אדם שאין לו, ממנו תבוא הישועה. אתה אין לך, תשתדל יותר,
תיתן את התרומה שאתה רגיל וממך תבוא הישועה לישיבה".
- "כבוד הרב, אין לי בכלל - אין לי כסף כבוד הרב".
- "השם ישלח לך רבי עמרם, כשיהיה לך תשלח לנו".

עמרם דפק את השפופרת חזק על מכשיר הטלפון סינן קללה עסיסית
ואמר "כל האנשים אותו דבר. יש לך-אתה שווה, אין לך-לך
לעזאזל".

תחושת מסכנות ואומללות ליטפה אותו והוא הצטפד במן חוסר אונים
ילדותי והשעין את ראשו בין ידיו. בלבו הרגיש מועקה דוקרנית
שמשתלטת ומפלסת לה דרך כלפי מעלה. שם מתנקזת בארובות עניו
שהאדימו מלחץ ונשטפו בלחלוחית שהשוותה לו ארשת מתחננת.
'דייייייייי' זעק לבו בלי קול. 'דיייי כבר'.
"בבקשה אלוהים, רק אתה יכול לעזור לי" אמר בקול לא לו "בבקשה
ממך. קח אותי אליך, אין לי כבר כוח לחיים שאם הם מבחן, אז
נכשלתי בו ובגדול. קח אותי. קח אותי אליך ותדאג אתה לילדים
שלי. בבקשה".

אשתו עמדה מהצד, סמוך לחלון הפונה לרחוב ז'בוטינסקי, הבחינה
בשפתיו רוטטות בתפילה, וליבה נמלא רחמים. מחשבה מרגיעה נשבה
במוחה והזכירה לה את חוסנו של בעלה המוצלח. 'הוא יצא מכל זה
וישתקם לגמרי' ניבא לה ליבה.
על האיומים לא שמעה, ובוודאי לא על כך שיש שבונים עבורה 'עתיד
מקצועי מכניס'.

עמרם הרים וניער את ראשו, מחה את דמעותיו והביט באשתו מהדקת
בידיה חולצת טריקו של אחד הילדים שזה עתה סיימה לקפל. היא
ניגשה אליו, העבירה יד מלטפת על מצחו, אספה את שערו, התיישבה
על ברכיו נאספה אל חיקו והרעיפה נשיקה על פיו.
"עמרם יהיה טוב, אל תדאג".
"אני כבר לא דואג, אני פשוט מפחד".
"בשביל מה? בשביל מה לעזאזל, מותק, היית צריך את כל הצרה הזו
של הקזינו? מה היה חסר לך בחנות הבגדים מה?"
"עזבי, עכשיו זה לא הזמן, אני גם ככה עצבני".

ימימה שתקה וקמה להרתיח מים לקפה והוא שוב הסתגר ושקע
בהרהוריו.

כשחזרה כשמגש ועליו שני ספלי קפה ומעט עוגיות-בית בידיה נשמעו
דפיקות בדלת. את המגש הניחה על השולחן בסלון, סמוך לעמרם,
האיצה בו לשתות, צעקה 'רג---ע וחשה לפתוח.
כשפתחה את הדלת פרצו הביתה שלושה רעולי פנים חסונים. שניים מהם
סרו למצוא את עמרם והאחר נעל את דלת הבית, ניתק את מכשיר
הטלפון, סגר את החלונות, וניסה להרגיע את האשה.
השניים נכנסו בסערה אל הסלון, בעטו בשולחן, שפכו על בגדיו את
ספלי הקפה ועמרם נצרב ונרתע לאחור. "אין כסף הא?" צעקו. והוא
הקשיב להם ולצעקותיה המושתקים של אשתו הבוכיה ונחרד. אחד פנה
לרהטים והטיח אותם ברצפה כמו כדי לשכנע אותו שיוציא מאיפשהו את
הכסף שהוא מחביא. והשני, דיבר אליו בקול מהיר ביקש כסף ועכשיו.
הכל נראה לעמרם כמו בקלטת וידאו בהרצה. מהלומת אגרוף עוצמתי
הטיחה את עורפו במשענת הכורסא ופצעה את פניו. ועוד לפני
שהתאושש הרגיש בין עיניו את מצחו של רעול הפנים. "למה אתה נותן
לנו להגיע למצב כזה?" אמר לו הרעול, אחז בידיו, העמידו על
רגליו ובעט בבטנו בעוצמה משתקת. עמרם נפל שדוד ולא חש בסטירות
שהשאירו כתמים בפניו, בבעיטות ובחפצים הכבדים שהושלכו ונשברו
על גופו.

כשהתעורר, מצא עצמו בתנוחת גב, רגלו תלויה על מוט ברזל למרגלות
מיטתו וכולו חבוש מכף רגל ועד ראש. אשתו לצדו מטיבה את מיטתו
ובוחנת את שקית העירוי השקופה שטפטפה חומר מזין לגופו.
"אווהה, סוף כל סוף התעוררת לי. כבר ארבעה ימים אני ממתינה
לך". אמרה ותחבה את הכרית עוד עמוק תחת צווארו.

הוא חייך אליה חיוך עייף. והיא סיפרה לו על חברים שהגיעו
לבקרו. "אני לא רוצה לראות אף אחד" אמר.

- "הרב אבוקסיס היה פה"  
- "שילך לעזאזל"
- "למה אתה מדבר ככה על הרב?"
- "כי הוא יודע רק לקחת".
- "אז זהו שלא, הוא אמר לי לומר לך כשתתעורר שהוא יכול לעזור
לך בהלוואה מהגמ"ח שלו".
- "באמת?".
- "ככה הוא אמר".
- "מעניין".
- "טוב, אדבר אתו".
'אז הרב הזה בסדר', חשב. ועצם שוב את עיניו.
כעבור שבוע התאושש וחזר אל ביתו, קצת בצליעה אך בכוחות עצמו.
אז התקשר אל הרב אבוקסיס וביקש את עזרתו. "איך שהגלגל התהפך
כבוד הרב".  
- "רבי עמרם, תקפוץ אליי לישיבה היום בערב, ונשב לדבר קצת".
- "בסדר כבוד הרב".

לפני כניסתו, שלף עמרם כיפה מקופלת מכיסו וניסה לשווא לגהצה על
ראשו. כשנכנס כופף את קומתו כאילו היה המשקוף נמוך ממנו. קד
קידה אל הקודש וחיפש בעיניו את הרב. תלמיד שזקנו כמעט ולא צימח
ניגש אליו ושאלו למבוקשו. "את כבוד הרב בבקשה".
"כבוד הרב עסוק. קבעתם פגישה?"
"כן, תגיד לו שעמרם הגיע".
התלמיד עזב לרגע את בית המדרש וחזר מתנשף מריצה. "בוא אחרי".
הם עלו יחד במדרגות מעל בית המדרש שהובילו למשרד גדול ומפואר
שאת קירותיו קישטו תמונות של הרב עם רבנים אחרים - מכובדים
יותר כנראה, פוליטיקאים ואישי ציבור מפורסמים.

                                                   

עבור אורנה לוי היה זהו עוד יום שגרתי. בשבע בבוקר התעוררה
כרגיל מצלצולו הטורדני של שעון המעורר,סקרה את הרהיטים
המרופטים בחדרה, אגרפה ידיים ושפשפה אותן בעניה בתנועות
ילדותיות, נכנסה לשטוף את גופה. העבירה בחיפזון מברשת על שערה
הרטוב, כרכה אותו בגומייה ויצאה לעבודתה מבלי לומר שלום לשותף
שניסה לרמוז לה בגניחות וזמזומים שהוא כאן.
בדרכה הרהרה שוב בחייה חסרי התוכן. היא לא מצאה משמעות בעלת
ערך בלשטוף כלים עבור גברת שטיין הישישה.
בגילה המתקדם, 28, ציפתה מעצמה ליותר. את עבודותיה לסיום התואר
הראשון בספרות עברית טרם הגישה. גם קשר רציני עם גבר לא היה
לה. הכל היה נראה יבש ומשעמם. בעיני רוחה הצליחה לראות עצמה
מברישה רצפות בגיל ארבעים ואפילו חמישים' חוסכת פרוטה לפרוטה
בלי עבר מזהיר ובלי עתיד מבטיח.

אורנה, בעלת תווי פנים עדינים, משורטטים כביד אמן. השתוקקה
למגע של גבר. עיניה הכבויות שנטו תדיר כלפי מטה בוחנות את גופה
הצנום, השוו לה מראה מסתורי. את כפות ידיה המחוספסות ששיריים
של עור מקולף ועוקצני חרשו בו קמטים העבירה על פניה כאילו
למחות דמעה. ואת רגליה שיכלה רגל שמאל על רגל ימין. את רגלה
השמאלית הרטיטה על קצות אצבעותיה וידה השמאלית שאחזה בקצה
סנטרה משעינה מרפק על רגלה הימנית ומשתתפת בריקוד. מהכורסה
בחנה את הבית שאותו היא אמורה לנקות בשעתיים הקרובות וקמה
להתחיל בעבודתה.
בת עשרים ושמונה, ולא ידעה מגע של גבר מהו. את ניסיונותיהם של
הגברים לחדור את הילת הקסם שעטפה אותה ולגעת בלבה, הייתה דוחה
בנחרצות מתוך מבוכה וחשש. משוכנעת הייתה בכל לבה שכל גבר,
כשיכירה מקרוב, לא יחפוץ בה עוד.
בחלומותיה ראתה גבר שרירי מסתער בברוטליות. מתעלם מהתחמקויות
מבוכתה. אוחזה בכוח, מנער אותה מבגדיה ומבתוליה שוכב אפרקדן
ומתמכר למגעה. "אני אוהב את החספוס שבידייך העובדות, לטפי אותי
עוד, לטפי אותי חזק" הדהד קולו באוזנה.  

                                                   
יהודה יצא בשאלה לפני שנתיים, בעצם, כשחשב על זה, הוא עשה דרך
ארוכה. למד על העולם וקצת על המיישבים אותו לסוגיהן, סיגל
לעצמו מנטליות ייחודית שמאפשרת קיום סביר בשני העולמות, העולם
החרדי שממנו לא התנתק לגמרי בשל אהבתו למשפחתו והעולם החילוני
שלדאבונו, מהעדר אלטרנטיבה, מצא עצמו משתייך אליו. אפילו למד
להתגבר על הבושה וליזום קשרים, חלקם פרועים, עם בנות שעד לפני
שנתיים כמעט ולא ידע שגם בהן בוער היציר המיני.

לתל אביב עבר כדי לנסות. הוא לא בדיוק היה שם פעם, אבל אומרים
ששם, עיר הבילויים, לא חסרות עבודות ובחורות. בינתיים מצא
לעצמו משכן בבית חברים קרובים וחיפש בקדחתנות דירה ועבודה.
באתר האינטרנט לחיפוש דירות מצא את הודעתה הישנה של אורנה
"דרוש/ה שותפ/ה לדירת שלושה חדרים ברחוב אלעזרוב בתל אביב".
והתקשר. "לא זה כבר לא אקטואלי" נאמר לו. "אוף הכל פה לא
אקטואלי" אמר והתחרט. "בסוף אני בטוחה שתמצא".

בערב סיפרה ליובל, השותף בדירתה על 'המחפש המתלונן' וביקשה
ממנו, אם הוא יכול כמובן, לדאוג שההודעה עם מספר הטלפון שלה
תיעלם מאתר החיפושים. "אני גרמתי למודעה להפוך ללא אקטואלית,
אז אדאג גם להעלים אותה" אמר וקרץ עיין בשובבות שהייתה מאוסה
על אורנה.
יובל הבטיח לנסות לדאוג לזה וביקש את הטלפון של המתעניין.
"חשבתי לעבור למקום יותר זול, אדבר אתו נראה מתי הוא מתכוון
לעבור" אורנה שלפה מה'שיחות נכנסות' את המספר השלישי שניחשה
שזהו הוא והקריאה ליובל. למחרת התקשר הציג את עצמו כיובל
מהדירה ברחוב אלעזרוב ושאל אם הוא עדיין מחפש.
אהרון ענה: "חבר שלי התקשר אליך מהטלפון הזה, אדבר אתו והוא
יחזור אליך" ניתק את השיחה, קילל את יהודה על שהשתמש לו בטלפון
בלי רשותו הוציא מה'שיחות נכנסות' את המספר וכתב אותו על נייר
מלבני. כשחזר יהודה בערב לביתם של אהרון ויהודית סיפר לו אהרון
על השיחה ש"'אלף', בגללה הוא לא יכול לגור אצלנו יותר. 'בית',
אולי יצא לו מזה דירה. אני מכניס אותך לבית שלי ואתה משתמש לי
בטלפון בלי רשות? איפה הבושה שלך?" - "זה היה מבזק לבזק וזה
יותר זול" שיקר יהודה מרוב בלבול. "האאאאא, אז אני מבין שגם
בבזק השתמשת" אמר אהרון ופניו האדימו. "הוא התקשר לפלאפון שלי.
לבטח לא השארת לו אותו. לא?". יהודה נבוך, הטלפון שלו נותק עקב
אי תשלום, ונראה היה לו שכולם עושים יד אחת. "כן, חבר שלי כבר
אמר לי שאתם היוצאים בשאלה נצלנים שלא יודעים להעריך כלום".
הוסיף אהרון. יהודה רצה לברוח, אבל לא ידע לאן, לבית הוריו הוא
כבר לא יכול, ובית אחר לא ממש היה לו.

"טוב, אתקשר אליו". אמר ושתק להקשיב אם יעלה בידו להעביר
נושא.
"ותמצא לך דירה בתוך יומיים, אחר כך מצדי תצא לרחוב".
בערב הסביר אהרון לאשתו "הוא כל החיים שלו לא גנב רק מתוך פחד
מאלוהים. הפסיק להאמין, מה אכפת לו הוא גונב כמה שבא לו. לא
בנו אצלו עולם ערכים את מבינה? הוא בטח חושב שנעשה אתו עוול,
שאני עושה סיפור מחתיכת שיחת טלפון מזורגגת. לכי תדעי מה הוא
עוד לקח...". אהרון נכנס לחדר העבודה, על המסך ראה כיתוב
"פורום יוצאים בשאלה", אמר, "וואלה אלה גם פורום יש להם", לחץ
על הכפתור, כניסה לפורום, הבין מדוע בשבוע שעבר כשהוריך
תדפיסים מהאינטרנט כתוב היה עליהם 'ישיבעשר בדימוס', זה שם
שיהודה עידכן ושכח. הודעה של 'ישיבעשר בדימוס' שלחיצה פעמיים
על שמו סיפרה לו שיהודה אחראי לה, מעוטרת בכותרתה בסמיילי
עצוב, גנבה את תשומת לבו.
"שלום חברים", שוב עצוב לי. אני גר בדירה של חבר טוב שהכרתי
בעבודה שעבדתי פעם כמלצר, ולא נעים לי כבר. ניתקו לי את הטלפון
ואין לי איך להתקשר. כשהוא יוצא מהבית אני מתקשר מהבית שלו.
אבל הוא כל הזמן בבית, המעצבן הזה. סתם, הוא לא מעצבן הוא הכי
נשמה בעולם. אבל הוא לא שואל אותי איך אני מתקדם במציאת דירה
כדי שלא אחשוב שהוא מאיץ בי לעזוב את ביתו, ולא נעים לי לספר
לו שאני צריך גם להתקשר ממנו. רע לי.
אהרון לחץ על "הוסף תגובה". וכתב, מבלי לדעת, תחת שמו של
יהודה. תנסה אולי לדבר איתו, אם אתה חושב שהוא איש טוב. אני
בטוח שאם הוא היה יודע הוא היה מסכים, בלי בעייה, שתתקשר
מהטלפון שלו...

לאחר שבוע העביר יהודה את חפציו לדירה באלעזרוב. אהרון חס עליו
והאריך במעט את אישור השהייה.

לאורנה, שותפתו החדשה לדירה, סיפר את השתלשלות סיפורו, "אני
יוצא בשאלה, גרתי בירושלים, ועכשיו אני מנסה את תל אביב". הוא
גם קצת סיפר לה על הדיכאונות שתוקפים אותו. על הגעגועים
למשמעות בעלת ערך שאליה התרגל בחייו כחרדי.
ואורנה אמרה שהיא חושבת שזה נורא מעניין. היא בדיוק, ממש בגלל
חוסר המשמעות בחייה חשבה ברצינות על חזרה בתשובה. ומעניין שהם
נפגשו באמצע הדרך כשפניו של כל אחד מועדות לכיוון אחר.

המילים "חזרה בתשובה" כמו רעננו קבצים ופתחו חלונות חדשים של
משמעות במוחו של יהודה. "רק לא חזרה בתשובה. הבן שלך, מסכן, אם
יהיה לו שכל. יאלץ לעבור את מה שאני עובר עכשיו" אמר ופתח
בפניה קיטונות של משמעויות. "המשמעות היא בראש. אפשר למצוא
משמעות גם בלקלף קורי עכביש מפינות הבית. הכל עניין של איך
שמסתכלים. יש אנשים מאושרים, שעובדים 10 שעות ביום תמורת 180
ש"ח. לחרדים יש משמעות של אנשים שטחיים בראשם, שכשמתפקחים
מהדיכאון, לעיתים בגלל המשמעות שהתורה מעניקה, מבינים עד כמה
היא לא משמעותית. הם מאמינים באלוהים שברא עולם יש מאין, ואחר
כך מעניש את עצמו על הפדיחות בייצור שאותם הוא מכנה 'עבירות'
וכאילו מתעלל בברואיו. הרי זוהי טיפשות שרק אם גדלת לתוכה
תצליח להאמין בה. אלו שטויות! את תצאי מהדיכאון, תחשבי על זה,
ותביני עד כמה זה מטופש". אמר, נשם עמוק, שלף סיגריה והקשיב
לשאלתה. "יש בין החרדים אנשים חכמים, נכון? ואיך הם מסבירים?
מה הם לא יודעים שבריאת יש מאין פירושה יש מאין מוחלט?" עייפות
תקפה את יהודה. ההתעסקות בפילוסופית האלוהים יצאה לו מהאף. אבל
בכל זאת הסביר את עמדתם: יש את כוח הבחירה, כוח הבחירה פירושו,
כוח שגם אותו ברא האלוהים אבל היום הוא פועל במנותק ממנו.
אורנה הפריעה ושאלה "אז מאיזה כוח הוא פועל?"
- "מכוח ההתמדה אולי"
- "כוח ההתמדה הוא איננו כוח ערטילאי, הוא תכונה בחומר שנבראה
אתו יחד. אלוהים אחראי ומקיים בכל רגע גם את כוח ההתמדה".  
יהודה נתקף להט דתי, בן רגע חזרו אליו השקפותיו הישנות והוא
החל להרצות. - "נכון, כוח ההתמדה הוא בריאה אלוהית, אבל..."
כאן הסמיק יהודה במבוכה.
ואורנה האיצה בו. שימשיך להסביר.
והוא המשיך "אבל אלוהים ניתק את כוח הבחירה ממנו לגמרי. הוא לא
מתערב".
והיא עמדה בעקשנותה. "אבל אם לפני בריאת העולם לא היה קיים
הכוח, ורק אלוהים הוא יוצרו, הרי שבלעדיו, שהוא סיבתו, אין לו
קיום. מי מעניק את הכוח לבחור? אלוהים! בחירה היא משהו.
ואלוהים ברא אותה".
- "את צודקת".
- "ולמה הסמקת?"
- "כי נזכרתי בעצמי, כמה זמן לקח לי להבין דבר כל כך פשוט.
מרוב שכנוע עצמי לא הצלחתי להבין עד כמה שטחית ורדודה האמונה
שלי. כל כך הרבה שעות ניסיתי בכל זאת למצוא פתרון לחידת
הבחירה. האמנתי שהפתרון לחידה נמצא לבטח בכיסו של אחד הרבנים
שפשוט רק לא יצא לי לפגוש אותם".
- "אבל אתה לא מבין, אמרה אורנה" בדיוק בגלל זה התווכחתי אתך.
אתה שואל שאלה קשה, שרק מפגר לא יבין אותה. ואפילו ניסיתי
לעזור לך לחדד אותה, כדי שיהיה ברור לשנינו כמה היא קשה. ואם
כן, לא יכול להיות שהרבנים לדורותיהם לא חשבו עליה. אתה בוודאי
לא האיש החכם ביותר ביקום? מה המצאת את הגלגל? כנראה אנחנו
מפספסים כאן איזו נקודה".
יהודה מרוגז, שאף אוויר, הצית סיגריה נוספת. ואמר "זה בדיוק מה
שהתכוונתי לומר לך. שעל אף שהשאלה היא פשוטה, ולא מותירה כל
מקום לספק. אני עדיין התהלכתי במן הרגשה שיבוא מתי שהוא
הפתרון. הרבנים האחרים בדיוק כמוני, לבטח חושבים, אבל בכלל לא
ברמה של להטיל ספק. זוהי בעיניהם שאלה שאין להם עליה תשובה והם
מסתפקים בכך.
כדי לעשות את ה'סויץ'. ולתת לשאלה הזו תוקף של הוכחה שאין
אלוהים צריך לשאול אותה ממעמד של מבקר. לא ממעמד של שואל. וזה
מה שקורה, הם חיים כל ימיהם במן אשליה!
יהודה נרגע והשיחה הסתיימה. אורנה שפתה קומקום והגישה לשולחן
קפה ועוגיות. "נסחפנו" אמר יהודה. הוא רק הגיע וכבר הגעיש את
שכלו הקציף את זעמו ודיבר יותר מדיי.
הוא פנה לסדר את חדרו, והיא הגניבה חיוך של הנאה מהדייר
הפילוסוף החדש. הרבה יותר כיף אתו מיובל.

אבל דבריו רק חיזקו את שאיפתה לבדוק את היהדות במקורות מוסמכים
יותר. מודעת רחוב הזמינה אותה להרצאה וסימפוזיון בהנחיית
ובכיכובו של הכדורגלן לשעבר רבי אברהם אבוקסיס. נושא הערב
'הבחירה בעין היהדות'.

                                                 

"רבי עמרם, אני קורא לך רבי עמרם כי אתה צדיק, מה שלומך?" שאל
הרב אבוקסיס.
"אתה יודע, נפלתי".
"אני יודע גם למה נפלת, רבי עמרם. אתה לא נפלת, אתה התרוממת.
זוהי ירידה לצורך עלייה. בורא עולם אוהב אותך, נתן לך מכה קטנה
לעורר אותך, לנער אותך קצת - תשמע רבי עמרם למה אני אומר לך את
זה? למה יש לי פה גמ"ח אני יכול לתת לך קצת כסף להרים את הראש.
אבל אני לא יכול לתת לך את הכסף אם אתה מחלל שבת, אתה מבין
אותי? חילולי שבת על הראש שלי מהכסף של הישיבה זה קטרוג גדול
גם על הישיבה וגם עליך".
עמרם ניסה להשחיל משפט והרב המשיך.
"הקדוש ברוך הוא נותן לך שבעה ימים בשבוע. מה הוא מבקש? תן לי
יום אחד ותהיה אתי. תן לי יום אחד של שיעורי תורה ובית הכנסת?
זה נראה לך קשה? זה לא שאני אומר לך תסבול יום אחד. אני אומר
לך תיכנס לגן עדן יום אחד. שבת זה אחד חלקי שישים מגן עדן כתוב
בזוהר".
"למה לא כבוד הרב, אשתדל כמה שאני יכול".
"יופי, זה מה שרציתי, שתשתדל. אתה תפתח להקדוש ברוך הוא פתח
כפתחו של מחט והוא יפתח לך פתח כפתחו של אולם. אז תגיע לתפילה
ולשיעור בשבת?"
"בעזרת השם".

"כמה אתה צריך רבי עמרם?" בלי שטר ובלי ערבים' ספר הרב לידיו
30 אלף שקלים. רק שאל "מתי נראה לך שתתאושש?"
"תוך חודשיים אני שוכר את העסק חזרה, מעמיד אותו על הרגליים
ומתחיל לאט לאט להחזיר חובות. זה כסף בשביל ההתחלה לקצת סחורה,
אתה מבין כבוד הרב, רק שבמצב שלי אף אחד בחיים לא יסכים להלוות
לי".

                                                 

אורנה הגיעה להרצאה בלבוש הולם, כפי שצוין במודעה. במכנסיי עור
צמוד בצבע שחור, גופיה לבנה ועליה מעיל הדור. הכחילה את תריסי
עיניה, השחירה את צדדיהן להצר את העין. התבשמה ויצאה. "יהודה
הבטיח לבוא מאוחר יותר "רק כדי לראות מה עושים לך כשתורידי את
המעיל" אבל כלום. להפתעתו לא נשמע אף לא רשרוש קל כשחשפה את
שרווליה, צווארה עד כמעט אמצע גבה, והחלק התחתון של הבטן.
"האדם קיבל כוח שאין לבהמה" נאם הרב כשידיו רוטטות בתנועות
אגרופיות. הבהמה פועלת על פי אינסטינקטים, האדם פועל  לפי
בחירה אלוהית. והבחירה הזו היא היא הנשמה. 'מותר האדם מן הבהמה
אין' לבד הנשמה הטהורה'" ציטט הרב והפליג בסיפורי מעשיות.
אורנה הכתה במרפקה את יהודה והעירה "הוא מדבר ממש יפה". יהודה
העווה פנים והיא הסבירה "יפה-להמונים, נראה אותך ממלא אולם כזה
באנשים עד אפס מקום".
בסיום ההרצאה ניגשו אליו והציגו בפניו את השאלה. "הכיצד זה
מעניש האלוהים את בני האדם על חטאיו-שלו-הוא". הרב התקשה להבין
ויהודה הרחיב, "השם הוא בורא הכל, גם את הבחירה גם את אפשרותה
לפשוע וגם את פעולת הפשע בעצמה. שהרי אילולי כוחו אין לנו
חיים".
כמו שחקן בסרט ספרדי השתנו פני הרב, גם נימת קולו פתאום לבשה
ארשת אינטלקטואלית. "ראשית אנחנו בישיבה מארגנים גם עצרות
לאקדמאים ואשמח אם תשתתפו. ובנוגע לשאלה שלכם אתם צודקים.
אבל אני רוצה לומר לכם יסוד גדול: ההיגיון, אין בכוחו לאלץ את
האדם להיכנע לחשבונותיו. הוא מצליח, לכל היותר ליצור רצון.
רצון חזק. אבל לא יותר מזה. אסביר לכם עוד. אנחנו עובדים על
הוכחות ברמה האינטלקטואליות רק כעוד אמצעי שכנוע ולא יותר
מזה.
אם נכנע להכרחי ההגיון, המשיך הרב, הרי שהוא גם מכריח חוקיות
נסיבתית, לפיו אנחנו כחומר גלם ביד היוצר. אין לנו בכלל בחירה
חופשית אפילו אם העולם הוא תוצאה של פיצוץ אבולוציוני. ובכל
זאת, כשנשאל כל אדם, הוא יענה בוודאות שיש לו בחירה. שהוא,
מרצונו החופשי מחליט האם לאכול גלידה או פלאפל. וגם אם נשאל
אותו 'למה?' הוא יענה 'כי רציתי'. הוא יודע שדברים לא משתנים
בלי סיבה. אבל לגבי רצונותיו הוא משוכנע כי שהבחירה היא בגלל
שהוא רצה! ולמה הוא רצה? ככה! זהו שיגעון! אבל זהו שיגעון חזק
יותר מההגיון. זהו שיגעון שמצליח לכופף ולעוור עיני חכמים.
יהודה נפעם לשמוע דברי כפירה מהרב, ונדרך לקלוט את הפואנטה.
והרב המשיך "ואם אנחנו מסכימים שאפשר, נגד ההגיון, להאמין
במשהו מוכרח רגשית. הרי שגם מציאותו של האלוהים כך. מציאותו
מוכרחת רגשית יותר מהכל. מרגישים אותו בנשמה. מדברים אליו. זה
לא עניין לספק.
ואם לומר עוד משהו. אתה יודע מה משותף לשמאלנים ולכופרים? זהו
בדיוק! השאיפה ללכת נגד הרגש. הם ידרשו מהממשלה בכל התוקף
שבעולם להתחשב בערבים בעוד הם רומסים את זכיותיהם האלמנטריות
של החיילים. הם יצאו נגד הנוהל של מעצר על ידי שכן. אתם יודעים
למה? לא כי הם מעדיפים את חייו של השכן על פני חייו של החייל!
החייל הוא הבן שלהם! אלא רק בגלל הסיבה הזו עצמה! הם מרגישים
אינטלקטואלים כשהם מכופפים את הרגש בגלל איזה שהוא טיעון קר!
זה הפך לאופנה! כך גם הכופרים! הם מדברים עם אלוהים כשקשה להם,
כי הם יודעים מכוח ההרגשה שיש אלוהים!!! אבל כשטוב להם הם
משתיקים את הרגש וכופרים בחסות ההגיון.
אורנה נפעמה מעוצמת הרעיון. דבריו של הרב נשמעו לה הגיוניים.
היא הביטה ביהודה המתינה למוצא פיו.
"במקרה שלך זה קצת נכון" אמר יהודה. הצלחת איך שהוא להלך
באומנות בין טיפות ההגיון מבלי שיפגעו בך כלל.
השעשוע שבמורכבות דברי הרב נמוג והוחלף מבן להט הרסני. "אתה
נורמלי? הזדעק, אתה מוכיח לי מ'בחירה'. אתה צודק! רק רדודי שכל
רפי רעיון יצליחו לכבוש את ההגיון, לדחוק הצידה את הידיעה
הברורה שאנו איננו אלא חומר גלם זערורי בזרועותיו השתלטניות של
הטבע הנסיבתי.
אתה מזלזל בהגיון ומחשיב את הרגש כאינדיקטור! למה אתה לא
מתייחס להגיון בתור וריאציה של רגש??? מה יותר ברור בעולם מכך
שכל תנודה זקוקה לסיבה מה???  
הרב חזר על דבריו, ויהודה גם הוא, כמו בשיח חרשים. הרוחות
סערו, האולם התרוקן מאחרוני הצופים. לקראת סיום נחלצה אורנה
רשמית לטובת הרב. "דיי מה אתה רוצה לומר שלא אני היא זו שבוחרת
איזה אוכל אני אוכלת?" הרב ביקש מיהודה לחזור על דעתו שלו,
ויהודה גם ביקש מהרב ושניהם חזרו האחד על עמדתו של רעהו ללא
דופי. ואז שוב, חזרו שניהם כל אחד על עמדתו. "צריכים לשבת על
זה עם דף ונייר ברגיעה" אמר יהודה. "אני רוצה גם שתסביר לי למה
לדעתך אני חושב כמו שאני חושב  ואתה כמו שאתה ולא להפך. אבל
צריך לשבת על זה".

                                                       

עמרם חזר לביתו שמח ומהורהר. אילו הכיר מן הכתובים לבטח היה
מעצב ומקבע את מחשבותיו בתבנית הפסוק "רבות מחשבות בלב איש
ועצת השם היא תקום". "
לא נוסעים השבת לשום מקום" אמר לאשתו שכלל לא תיכננה לנסוע
לאיפה שהוא,  מייד בכניסתו הביתה. "למה מה קרה?" שאלה. "הבטחתי
לרב אבוקסיס שאנחנו מתחילים לשמור שבת". "הבטחת? בשבילי? מי
אתה שתקבע בשבילי?" "הייתי צריך כסף והוא לא היה נותן לי".
"הוא סחט אותך!" עמרם הרגיש שזו לא סחיטה ורק לא ממש זכר למה.
"זאת לא סחיטה" "זו בדיוק סחיטה, תמורת כסף הוא ביקש שתשמור
שבת. אתה בכיף יכול לספר לו שלא הצלחת עם זה. זה רק מה שחסר
לי". "אני לא יכול. הבטחתי לו שאני מגיע לבית הכנסת ואני לא
יכול גם להגיע לבית הכנסת וגם לחלל שבת. זה לא מסתדר יחד". "אז
בשביל מה אתה מבטיח כאלו דברים בשביל מה. לכמה זמן הבטחת לו?".
"לא דיברנו על זמן. בטח חודש חודשיים". "טוב, שיהיה. אתה רעב?"
"כן מה בישלת?". "שב אני מחממת לך". "את אמרת לי ללכת אליו, מה
את עכשיו רומה ממני". "אני לא אמרתי לך ללכת אליו, רק אמרתי לך
שהוא בא לבקר, ושהוא אמר שהוא יכול לעזור-ועכשיו שב לאכול, מה
שלומך ממי-שלי? איך אתה מרגיש???

                                                   

אורנה ויהודה שתקו כל הדרך חזרה הביתה. יהודה מצידו כעס על
האטימות המשוועת שאופפת את הרב ואת אורנה שמתחילה משום מה לשתף
פעולה. ואורנה שמחה על הזיק של תקווה שצץ איך שהו בחייה בזכות
היוצא בשאלה הפילוסוף. "אינני מבין, אני פשוט לא מבין, לא מבין
איך בן אדם יכול להיות עד כדי כך סתום". אמר יהודה כשאורנה
חיטטה בארנקה למצוא את מפתח הבית. "אתה לא צריך להבין שום דבר,
פשוט ישנם כמה סגנונות חשיבה שחלק מהן לא דומים לשלך. עכשיו
אתה זקוק קצת שיבינו אותך ויקבלו אותך לאיזה עבודה.

למחרת, התקשרה אורנה לישיבה. וביקשה לקבוע פגישה עם הרב. יהודה
סר לחדרו עייף ורגזן והמשיך לסדר אותו.
הפגישה לא התמהמה, מזכיר הישיבה התקשר למחרת וקבע לה פגישה לבו
ביום. ליהודה לא סיפרה על הפגישה, רק האיצה בו לעזוב במעט את
הבית ולטייל ברחובות תל אביב למצוא עבודה.
"מה שלומך?" שאל הרב. שלומי טוב. "ומה שלום החבר שלך, למה הוא
לא בא איתך?". "הוא יוצא בשאלה ויש לו מטען שלם וכואב נגד הדת,
הוא לא חושב רק עם השכל כשהוא מדבר על דת, מה שחשוב לו כרגע זה
למצוא עבודה, אחרת באמת המצב שלו יהיה לא טוב". "הוא בחור
אמין?, אפשר לתת לו עבודה עם אחריות ולסמוך עליו?" אורנה חשבה,
מהתרשמותה יהודה עושה רושם אמין. "כן, הוא נראה לי בהחלט
אמין". "שנייה רגע, נסדר לו עבודה, ונמשיך".

הרב משך את השפופרת, לחץ על כפתור אמר "תשיג לי את עמרם"
והמתין. לאחר כמה רגעים אמר. "נו, מה שלומך רבי עמרם? איך אתה
מסתדר? הכל טוב?"
- תגיד לי רבי עמרם, יש לי בחור מוכשר ואחראי שהיה פעם חרדי
והיום הוא יוצא בשאלה, ממש בחור מצוין, עושה רושם של איש נורא
אמין, אולי אתה צריך מישהו כזה לחנות שלך".
- "אז אני שולח לך אותו ביום ראשון".
- "אז אראה אותך מחר בערב ביום שישי בבית הכנסת?"
- "שיהיה לך המשך יום נעים רבי עמרם".
"אז יופי, סידרנו לו עבודה, ככה רק יש לו סיכוי לחזור. כשלאדם
יש בעיות של כסף הוא לא יכול להיות מרוכז.
אורנה עמדה בהשתאות על תושייתו של הרב. "ממש תודה רבה לך כבוד
הרב. ממש תודה".

הם דיברו, לאחר כמה דקות הצליח הרב לרכוש את אמונה והיא סיפרה
לו על מצבה שאיננו מזהיר. לאחר היסוס אפילו סיפרה, בלי לפגוע
בכבוד הרב, על היחסים המיניים שחסרים לה. הרב אמר שבחדר הזה
מותר לדבר על הכל אם רק יודעים לשמור על כבוד ולומר את הדברים
בצורה עדינה. זיק של מחשבה שובבנית עבר במוחה, אולי יואיל הרב
לסדר לה איזה גבר כמו שסידר ליהודה עבודה, וסחט ממנה חיוך שלא
הצליחה לכבוש. "מה את צוחקת?" "סתם". לא כי אני חושב שאם ממש
תתחילי ללכת במסלול, נוכל בלי בעיה לסדר לך שידוך, יש פה
בישיבה אברכים מאוד מוכשרים. אפילו טייס לשעבר יש לי כאן
בישיבה. יש כאן מכל הזרמים". והיא, נבוכה, אמרה, זהו שהייתי
מעדיפה למצוא את הגבר שלי בעצמי, בלי עזרה.
הרב היטיב לנתח את חסרונותיה, את מעלותיה, ואף כבש אותה כשמצא
את הקשר בינם לבין הרצון שלה לחזור בתשובה. "הקדוש ברוך הוא
ברא אותנו חסרים. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו בצורה כזו שכשאנחנו
לא קרובים אליו רע לנו. אלה שטוב להם זה כי הם הגדילו להרשיע
והקדוש ברוך הוא מניח להם.

אורנה העוותה פנים, נזכרה בחברותיה ובחבריה המאושרים וקצת לא
הסתדרו לה דמויותיהם עם תיאורי הרשע של הרב. והרב. באומנות
לשונו תיקן כאילו קרא את מחשבותיה. "או לחילופין שהתיקון שלהם
הוא אחר. לפעמים אדם מגיע לעולם רק כדי לתקן עבירה אחת שעבר,
ואת השאר הוא כבר השלים למעלה, אז תראי אותו מקפיד במצווה אחד,
כיבוד אב ואם נאמר, או חסד, ואת שאר המצוות הוא זונח, כי הוא
לא זקוק להם.
אורנה ישבה והקשיבה בצימאון, לא ממש היה לה מה לשאול או להוסיף
על דברי הרב שהמשיך בשטף דיבורו.
"תחושת הריקנות שאת סובלת ממנה, רק תלך ותתעצם עם הזמן, עד
שהקדוש ברוך הוא יבין, כביכול, שהיא לא מביאה אותך לשום מקום
ויאפשר לך לחיות בשלווה".
כאן התערבה אורנה, לראשונה בשיחה, ושאלה: "הקדוש ברוך הוא לא
יודע לאן תוביל תחושת הריקנות שלי? למה הוא מביא אותה באופן
שהוא יודע שהיא לא תועיל?"
הרב חשב לרגע, ואורנה התענגה קלות על ההתקלה. הרב המשיך לשתוק,
אסף בידיו את הזקן, עיקם אותו עלפי מעלה אל פיו, חיכך מעט
בשערותיו ואמר. "הנהגת הבורא עולם היא בדרך הטבע. הוא מזמין
לאדם את האמצעים הדרושים לו כדי להתקרב אליו ומאפשר לו את
הבחירה, זה כמו מחובתו לאפשר לו את הבחירה". -"אבל בורא עולם
לא ילד, הוא לא משחק באנשים והוא גם לא סתם עושה דברים. בשביל
מה לו לאפשר בחירה שהוא יודע מראש על כך שהיא לא תנוצל. בשביל
מה?.
הרב שתק לרגע ארוך ואמר "יש לך נשמה גבוהה, את שואלת את השאלות
הקשות. הרמב"ם שואל את השאלה הזו גם בספרו "משנה תורה" ואם
אינני טועה גם בספרו "מורה נבוכים". הרמב"ם שואל הכיצד זה
תיתכן בחירה בזמן שהאלוהים יודע כל נסתרות. אבל כאן אני מבקש
שתתרכזי קצת. הרמב"ם משיב שאי אפשר שנדע את התשובה לשאלה הזו
לעולם. על הרמב"ם נכתבו הגהות של הראב"ד שהיה אב בית דין.
הערותיו מתאפיינות דרך כלל בשפה עוקצנית. הוא מטיח בהרמב"ם
האשמה קשה, מדוע הוא שואל שאלה כל כך קשה מבלי לתת את התשובה.
"הוא מעורר את השואל, לחינם, לכפירה" כותב הראב"ד. ומשיב שלא
בהכרח יש קשר בין ידיעה ובחירה. וכמו שפסיכולוג יכול לשער
פעולותיו של מטופל מבלי שיתערב בבחירתו. הראב"ד היה גאון גדול.
אבל במקרה הזה, כדי לבאר את כוונת הרמב"ם שגם הוא היה גאון
גדול נראה לי שהראב"ד בכלל לא הבין את שאלת הרמב"ם וממילא גם
לא את תשובתו. כשהרמב"ם שאלה הכיצד זה תיתכן ידיעה ובחירה הוא
לא התכוון להוכיח מידיעת האלוהים הקודמת לבחירה שהבוחר לא
אחראי לבחירתו, שהרי ברור הוא שתיתכן ידיעה מנותקת מבחירה. הוא
התכוון לשאול מדוע בורא עולם מאפשר לבוחרים רע זכות קיום בזמן
שהוא יודע שיחטאו, זו בדיוק השאלה שלך. ובתשובתו, שאיננו
מסוגלים להבין נסתרות השם, הוא כלל לא מתכוון להתחמק מהשאלה.
אלא הוא באמת מתכוון לענות תשובה! תשובתו היא. "הקדוש ברוך הוא
ברא אותנו, ואת יכולתנו להבין דברים. אך אל ברא לנו הקדוש ברוך
הוא יכולת להבין אותו, את מעשיו תחבולותיו ומעלליו. פשוט אין
לנו כלים להבין את מעשיו של הקדוש-ברוך-הוא".
אורנה הרהרה בדברי הרב. אמרה שהיא צריכה לחשוב על הדברים.
והעירה שהיא ממהרת הביתה. הם סיימו את פגישתם. והיא, מהורהרת,
הילכה בכבדות אל ביתה לא מבינה מדוע נחוץ היה לה לסיים את
הפגישה.

                                                 

עם כניסת השבת, יצא עמרם את ביתו, במיטב מחלצותיו, כשהוא מגולח
ומבושם. לכיוון בית הכנסת "עטרת לבנים". בית הכנסת הואר הפעם
גם באור הנברשות שעל אחת מהן הוטבע שמו של אביו זכרו לברכה.
הרב ניגש אליו מייד בכניסתו והוביל אותו אל מקומו החדש. "אני
כל כך שמח לראות אותך כאן רבי עמרם". אמר לו הרב מחויך. תלמיד
זריז דאג להביא למקומו סידור תפילה, ואף הואיל לפתוח לו אותו
ולהראות לו היכן מתחילה תפילת המנחה "על האותיות הקטנות פשוט
תדלג" אמר לו. בדרשת ליל השבת שבין מנחה לערבית הזכיר הרב את
האורח החשוב מגדולי התורמים, עמרם נצבע אדום, הניף את ידו לאת
תודה וכל המתפללים הביטו בו. כולו פתאום התמלא מן אושר.

בסיום התפילה דיבר איתו הרב על הבחור המוצלח ששידך לו לחנותו.
"הוא בחור אחראי מאוד". אמר לו.
לאשתו סיפר עמרם על הכבוד הגדול שהיה לו בבית הכנסת. "שבוע הבא
תבואי איתי ותראי" ביקש ממנה. היא הדליקה את הטלוויזיה, והוא
רק הביט. אני לא מדליק ולא מעביר ערוצים, אסור לי" אמר. "לפחות
משהו אחד טוב יצא מהחזרה בתשובה. לא תוכל לשגע אותי יותר עם
הכדורגל שלך" צחקה ימימה, והקישה על מספר חמש לאפשר לבעלה
לצפות קצת בספורט. "תעבירי לערוץ 2 אולי נצחק קצת, אין כאן
כלום" אמר לה.

                                                   

ואורנה, הגיעה הביתה ומצאה את יהודה בחדרה, גולש באינטרנט. הוא
היה נסער. "את לא יודעת מה גיליתי" אמר מייד בכניסתה. "שכחתי
את השם שלי על המחשב בבית של אהרון והוא כתב בשמי דברים. הוא
פשוט לא מפסיק לכתוב בשמי דברים. היא הרגיעה אותו ניסתה לבשר
לו את הבשורה הטובה על העבודה ולהתוודות בפניו על שלא סיפרה לו
על פגישתה הנוספת עם הרב אבוקסיס. אבל הוא בשלו. "כנראה,
כשהייתי בבית שלו וגלשתי לפורום יוצאים בשאלה, השארתי את זה על
המחשב ולא סגרתי, ולא רק זה, אלא שהמערכת הייתה מעודכנת על השם
שלי "ישיבעשר בדימוס" והוא בא, ראה את הודעה שלי, שבמקרה כוונה
אליו והגיב לה עם השם שלי. זה נורא. איזה פדיחות. ועוד היה
כתוב בה דברים מפחידים, התקשרתי, אז לדירות, ובין היתר אלייך
מהטלפון שלו כי ניתקו את שלי וכתבתי על כך בפורום והוא ראה.
ואאאאאאאאאאו איזה פדיחות".

היא הרגיעה אותו, סיפרה לו על פגישתה עם הרב אבוקסיס, וכשהוא
שמע פגישה עם אבוקסיס כולו נדרך. " אני לא יודעת מה אני
מרגישה, נראה לי קצת שהוא מורח אותי עם מילים". "כן ככה זה
רבנים".
"הוא אבל מצא לך עבודה", טוב נו ככה זה רבנים, עבודות אצל
דתיים יש לי בלי סוף. דיי אני לא רוצה יותר לראות דתיים. מה
דיברתם עליי?" -"כן דיברנו עליך וזו בכלל לא עבודה של דתיים זו
עבודה בחנות בגדים בשוק הפשפשים".

יהודה התקשר לאהרון, והפעם מהטלפון של אורנה לאחר שקיבל רשות,
התנצל שוב בפעם המאה. הסביר לאהרון איך הוא יודע שהוא קרא את
המכתב ואף הגיב, לימד אותו איך יוצאים מהמערכת ובונים כרטיס
נפרד. אהרון קרא לעצמו "חילוני מלידה1" כי חילוני מלידה סתם
היה כבר תפוס.
הם חזרו להיות חברים.

ביום ראשון הלך יהודה לעבודה ועשה בה חייל. לאחר כחודשיים
העביר עמרם לידיו את מרב הסמכויות. גם את עמרם ניסה להניא
מללכת לבית הכנסת אך לא הצליח.
אורנה גם היא פתחה לעצמה כרטיס בפורום יוצאים בשאלה וקראה
לעצמה 'המבולבלת', לאחר זמן שינתה את שמה, בהשראת שמו של יהודה
ל-"המבולבלת בדימוס" מחשבותיה על חזרה בתשובה נעלמו איך שהוא.
במפגשי הפורום היא הכירה את אהרון, שנפרד מחברתו ואולי הוא יצא
איתה בהמשך.

יהודה נרשם ללימודי ערב להשלמת בגרויות ועשה שם חייל. והרב
אבוקסיס, שהיה מתקשר קצת בהתחלה. התעדכן על חייו של יהודה
ואורנה מסיפוריו של עמרם. "הוא ממש אחלה עובד, אפשר לסמוך עליו
בעניים עצומות" אמר עמרם שהתפנה, בעיקר בזכות עבודתו של יהודה
להגיע מדי פעם לבית הכנסת גם בתפילות של אמצע השבוע.