אני כל כך תמימה, בסופו של דבר. כל כך טיפשה.
עבר כבר חודש ואני מרגישה יותר אבודה ממה שהייתי בהתחלה. רק
עכשיו מחלחלת ההכרה - אתה לא אוהב אותי.
ואני לא רגילה לא להיות נאהבת.
אני בורחת מהרגשות והזכרונות שמאיימים להציף אותי בכל רגע,
מנסה להתגבר עליך, ומיד אחרי זה נלחמת בכל כוחי ברצון  לבקש
ממך שתאהב אותי.
אף אחד לא מבין, וגם אתה לא מבין, למה אני עדיין שבויה שלך.
אבל הלב לא חושב בהיגיון.
למה מגיע לך לראות אותי, ככה, שבורה לגמרי? אתה מעולם לא ידעת
לאזן ביני לבין החברים שלך, תמיד היית ילדותי כל כך, הרי אני
החזקתי את הקשר הזה!  אני הייתי זו שיזמה, שרצתה, שהתעקשה,
שנסתה לא להתפשר במשך יותר מדי זמן. אבל לא היה מה לעשות, לא
היית טוב בשבילי.
ואתמול נתתי לעצמי לשקוע, להיות מנוצחת.
אם זה היה קורה בסרטים (וזה קרה) זה היה יכול להיות כל כך יפה.
חשבתי - אולי יש סיכוי...
אז באתי. אחרי חצות, ראית אותי פתאום מתחת לבית שלך.
כמה פתטי!
אמרתי שאני בעצמי לא יודעת מה אני עושה פה, אצלך, אבל פשוט
חשבתי שאני.. אממ.. ממש רוצה לראות אותך... הממ... כי לא ראיתי
אותך כל... החופש...
עמדתי די קרוב אליך, אבל מעולם לא הרגשתי רחוקה יותר.
לא ידעת מה להגיד, מה לעשות, חשבת שאני משוגעת. ואני באמת כזאת
אם אני לא מבינה שאם אתה לא רץ אחרי כשאני מסתובבת והולכת אין
לי מה לחפש אצלך. אני ראויה ליותר.
                     
                                                   
להתראות.