עוד יום שישי רגיל בבית.
ישבתי עם כולם ובהיתי בצלחת העמוסה באוכל שעבורי שימש משחק.
תהיתי איך זה שאף אחד לא שם לב.
אמא שלי הרימה  את הצלחת קצת לפני שהספקתי להפריד את כל הגזר
מהאפונה אבל לא היה לי אכפת במיוחד. רציתי רק ללכת לישון.
אמרתי לילה טוב לאבא שלי שגם כך לא ממש הסתובב כי היה שקוע
באיזו כתבה בטלוויזיה ולחש לעצמו מילים מתחת לשפם.
חייכתי לאמא חיוך מלאכותי והלכתי בשקט לחדר.
נעלתי את הדלת והוצאתי מהמגירה התחתונה קופסה, את הקופסא
הגדולה ההיא שקיבלתי ביום הולדתי ה- 16 מהחברות הכי טובות, אלו
שכבר לא מדברות איתי.

חשבתי לרגע על היום ההוא בו היה הריב הגדול בינינו. ישבתי
בספריה וניסיתי לסיים את השיעורים במתמטיקה שכל כך שנאתי
כשנועה באה אלי וביקשה שאצא איתה לרגע. ישבנו על הספסל בחוץ
והיא פשוט בהתה בי ושתקה. שאלתי אותה מה קרה וכל מה שהיא
הצליחה להוציא מהפה זה מין גמגום עצבני שלא הבנתי את משמעותו.
שאלתי שוב "נועה, מה קרה?"  ונועה אמרה: "זו את. זו את שאמרת
שאני צריכה ללכת עם מה שאני מרגישה, ואני האמנתי לך ועכשיו...
עכשיו הכול באשמתך..." לא הבנתי על מה היא מדברת בכלל ונועה
המשיכה: "הלכתי אליו ואמרתי לו שזה נגמר, בדיוק כמו שאמרת.
זוכרת שאמרת?" לאט לאט התחלתי להבין על מה נועה מדברת אבל
שתקתי ולא אמרתי מילה.נועה המשיכה לדבר על מערכת היחסים הדיי
מתוסבכת שלה ושל החבר שלה ואני התנתקתי. זה נכון שאמרתי לה
שאולי הגיע הזמן שהם יסיימו את הקשר המתסכל ממילא הזה וכנראה
שנועה לקחה אותי בשיא הרצינות. "נועה, אני לא התכוונתי, כלומר,
אני כן אבל..." נועה כבר לא רצתה לשמוע. היא קמה והתרחקה ממני
ואמרה בשקט "את עוד תשמעי ממני" תמיד ידעתי שלא כדאי להסתבך עם
נועה כי היא חברה מעולה ואויבת מעולה עוד יותר. תוך פחות מחודש
כבר לא נשאר לי עם מי לדבר וכל מי שהחשבתי אותו לחבר שלי בטח
בנועה והאמין לגירסה שלה של הסיפור ואני שממילא לא הייתי
עקשנית או ווכחנית במיוחד וויתרתי כך לאט לאט על חברים רבים עד
שנותרתי לבדי.

הבטתי בתוכן הקופסא המלאה בתמונות שלי, של נועה ושל דקלה,
יעלי, שרון ומור שהיו החברות הכי קרובות שלי. הרגשתי דמעה
זולגת על הלחי שלי ומחיתי אותה בתנועה כמעט אלימה. כעסתי על
עצמי, על הבכי שלי, על העובדה שבכיתי ושנתתי לעצמי להישבר.
בתוך הקופסא מצאתי את המכתבים שכתב לי החבר שלי שלפני שבוע
החליט שאני כבר לא בשבילו. המילים המדויקות שלו נדמה לי שהיו:
"את פשוט לא עצמך בזמן האחרון ואולי כדאי שנוותר על הקשר הזה
שממילא לא מתקדם לשום מקום." הוא אמר הסתובב והלך ממני. לא
הוצאתי מילה רק נתתי לדמעות לשטוף אותי עד שהגעתי הביתה. מול
הדלת ניגבתי את הדמעות, ציירתי חיוך ונכנסתי הביתה. אמא שאלה
אם קרה משהו ואמרתי שקר בחוץ, זה הכול.
הבעיה האמיתית הייתה שלא היה קר בחוץ, אלא בפנים. בתוכי הרגשתי
את הקור הזה שמקפיא רגשות.
לאט לאט התדרדרתי בלימודים וכבר לא הקשבתי לאף אחד ולא הרבה
אנשים דיברו איתי גם כך.
הבטתי במכתבים בקופסא וקראתי אותם כאילו חווה מחדש את מערכת
היחסים הזו. פתאום הבנתי כמה תלותית היא הייתה אבל זה כבר לא
שינה. היא כבר לא הייתה קיימת.

מצאתי בקופסא גם קופסת סיגריות ומצית. הפסקתי לעשן כבר מזמן.
אני זוכרת את היום שהפסקתי. זה היה אחרי 3 קופסאות שסיימתי,
כאב ראש ענקי ובחילה. אני חושבת ששבוע לא קמתי מהמיטה. בו ביום
החלטתי שאני סיימתי עם זה. למרות זאת ,משום מה לא זרקתי את
הקופסא הנותרת. קופסא קצת מקומטת עם שלוש סיגריות מרלבורו לייט
בתוכה ומצית תכלכלה. לקחתי סיגריה והצתתי אותה.
השאיפה הראשונה הייתה משונה משום מה. כמו שאיפת אויר ששורפת את
הגוף. הבטתי בקופסא ובאזהרה שעליה -משרד הבריאות קובע כי
העישון גורם למחלות חמורות. לקחתי עוד שאיפה וחשבתי לעצמי שאת
המחלה שלי ממילא אי אפשר לרפא אז עוד שאיפה לא יכולה להזיק.
עצמתי את העיניים וחשבתי שוב על כל הדברים שהשתבשו במהלך החיים
הקצרים שלי ורק יכולתי לשער עוד כמה דברים יכולים להשתבש במהלך
החיים שלי.
בתוך הקופסא האדומה היה גם האקדח, זה שלמדתי להשתמש בו במהלך
קורס מזורז ו-"מאוד מאוד חשוב" כמו שאבא שלי אמר.
לקחתי 19 שיעורים וידעתי איפה קליע  פוצע ואיפה הורג.
כיוונתי את האקדח לרקה וחשבתי לעצמי שזהו, זה הסוף.
יריתי.
אין כדורים באקדח.
החזרתי הכול לקופסא האדומה, שמעתי את הגשם מטפטף לאט על החלון,
התכרבלתי עירומה בתוך הפוך, שמתי ראש על הכרית ונרדמתי.
עוד ערב שישי רגיל עבר.