מרין מלנקוביץ / בדממה מול ראי |
את יושבת ולא מבינה,
מה קרה,לאן נעלמו השמחות?
ולאן התפזרה אהבה?
וזוכרת את יום בו היית כמו מלאך,
וזוכרת לילות מוזרים,
כשהיה מתעורר הניצוץ שדעך
בין כאב אהבה וכשפים.
את יושבת לבד מול ראי בחשכה
מחשבת,חושבת, בונה.
אך מילה או מבט או מחסור הבנה
יהרסו לך את כל הטירה.
אל תבני, אל תרצי ואל תחשבי
כי הטוב נעלם, כמו הרע.
תנגבי לך דמעות ותחייכי
שום דבר נורא לא קרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|