ערפל כיסה את הגג בו היא ישבה,
רגליה משתכשכות בזרמי האוויר הקר.
עוד מעט, רק עוד קצת זמן, טיפות קטנות של גשם טיפטפו
על אפה והתמזגו עם פלגי הנהר ששטף את פנייה.

אני לבד - היא חשבה. גם במותי אהיה לבד.
היא נרעדה כשהופיעו מחשבותיה.
מוות. אני שולטת ביכולתי לחיות או למות.
ובמה אני בוחרת ?
ברק הבעיר את השמיים.
'אני יודעת שעצוב לך עכשיו,
אבל זה עוד מעט יגמר', היא לחשה לה.
'... לטוב או לרע. השאלה היא מה טוב בשבילך מבין
האפשרויות?'.

הן הביטו אחת בשנייה.
אני בוחרת למות - היא חשבה.
היא הנהנה לעצמה. כן, למות .
לאוזניה הגיע קול נוסף. קולו העמוק והמיוחד, היא מייד זיהתה.
'תעצרי לרגע ותחשבי על הדברים שאת עלולה להחמיץ;
את הרגעים המאושרים וההזויים בהם היית יושבת וקוראת עד עלות
השחר. לקרוא... את זוכרת כמה אהבת לעשות את זה?
וכמובן, את הגשם...', הוא עצר ונתן לטיפות הגשם לטפטף לתוך כף
ידו '...על זה את מתכוונת לוותר?'
היא הביטה בו, ואז הביטה בה, ואז נאנחה.
'אתם מבלבלים אותי. אני לא יודעת כבר מה נכון ומה לא.
מה שאני יודעת ומכירה הכי הרבה,
זה את ההרגשה הזאת כאן!' היא החוותה על חזה, היססה,
'וכאן...' היא הרימה את ידה והצביעה על ראשה.

זכרון; חדר חשוך מתמלא לאיטו בנרות.
שלהבת הנרות הבוערת מעניקה לחדר מראה עתיק.
טפטים ישנים, מקולפים מעטרים את הקירות.
ריח של ספרים ישנים ממלא את החדר.
דרך החלון נושבת הרוח ומסיטה את שלהבות הנרות.
גשם שוטף את החוץ האפל.
היא התענגה כששמעה את קולו העמוק והמרגיע.
היא הרגישה את ידיו העדינות נכרכות סביב גופה.
שלא יעזוב אותי. רק שלא יעזוב. לעולם.

זכרון; אזור התעשייה הישן. היא מצאה את עצמה לבד.
היא חיכתה לרגע הזה.
אצבעותיה גיששו ומצאו זכוכיות טהורות מבקבוק שנופץ.
אף אחד לא הסתכל. הוא לא אוהב אותי. לאף אחד לא היה איכפת.
היא התענגה על הכאב. אני יכולה לבחור.
מעט דם נשפך. אני שולטת בעצמי.
אני לא צריכה אף אחד.

היא מצאה את עצמה בזרועותיו. היא חייכה כשחשה את מגעו.
ואז הוא נעלם. הכל התפוגג. התחושה, האושר הרגעי. לא נותר דבר.
היא נשארה לבד. הוא הבטיח שלא יעזוב אותי. הוא הבטיח...

הערפל התפוגג ומבעד למסך הגשם היא יכלה לראות את הקצה.
רק עוד קצת... יד אחזה בכתפה ברכות -
'את בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון?'
אני לא יודעת מה הדבר הנכון, אני פועלת לפי ההרגשה...
'לכל דבר יש סיבה ותוצאה.
אני מבינה את הסיבה אך האם התוצאה שווה את זה ?'
היא זזה באי-נוחות בכיסאה. הרופאה הביטה בה בהבעה נחושה.
'אני משנה לך את התרופות. הכדורים החדשים האלו יעזרו,
אני בטוחה בזה '.
זה מה שאמרת בחמשת הפעמים הקודמות.

היא חזרה למחלקה הפסיכיאטרית.
היא נותרה לבדה בחדר. המיטה הייתה קרה.
הגשם הכבד בחלונות המחלקה הזכיר לה רגעים מהולים בעצב.