זיכרונות קטנים. זה מה שנשאר ממך. אני מנסה להיזכר בך, לאהוב
אותך אבל לא מצליח. כל מה שעולה לי בראש זה הפעם ההיא שלימדת
אותי לקשור שרוכים, הפעם ההיא ש"שפשפת" את האוטו ההוא כשחזרנו
מהבריכה, הפעם ההיא שלימדת אותי איך להרים גמל שלמה והפעם
שהסברת לי על "פשפש האש". זהו. זה כל מה שנשאר ממך. זיכרונות
קטנים ומצבת אבן. וכל שנה אנחנו הולכים לקבר שלך, מסתכלים על
מצבת האבן ובוכים. אמא בוכה כי היא אהבה אותך ובזכותך יש לה
בנים. הבן הבכור שלך בוכה כי אתה גידלת אותו, אתה הפכת אותו
למה שהוא היום. הבת שלך בוכה כי גם אותה גידלת ושמרת עליה מפני
העולם שבחוץ. כולם בוכים בגלל שלא זכית לראות את הנכדים שלך.
ואני? אני לא בוכה. לא הכרתי אותך, לא אהבתי אותך, לא גידלת
אותי. אני רק בוכה מבפנים. אני בוכה על זה שלא בילינו יחד, שלא
זכיתי להכיר אותך, לזכור אותך, לאהוב אותך. וכל שנה בוכים
פחות. כי מתגברים. אבל אני לא מתגבר. אני רק בוכה יותר. כל שנה
אני שונא יותר ויותר את העולם הזה שהרשה לך למות. כל שנה אני
אוהב יותר וזוכר יותר את אותם זיכרונות קטנים.
עבדת כל החיים שלך. השפעת לטובה על כל הסובבים אותך. היית גאון
שראה את העתיד. שהצליח לגדל ילדים לתפארת. ואיפה אתה עכשיו?
קבור מתחת לערמה של חול ומעליה ניצבת אבן שעליה חרוטות מילים
שלא מצליחות לתאר אותך. למה הלכת כל כך מוקדם? למה יצרת אותי
בגיל כל כך מאוחר שלא נתן לי הזדמנות להכיר אותך?
הדם שלך זורם בעורקיי וורידיי, הגנים שלך מפיחים חיים בתאים
שלי. אבל אני אף פעם לא ארגיש את החיבוק שלך, את החום שזורם
ממך, את ההילה שאפפה אותך.
אני מסתכל על החיוך שלך ומתחיל לבכות. אומרים שאם תחייך אתה
תגרום לכולם לחייך חזרה אבל זה לא ככה. כשאתה מחייך אני רק
נהייה יותר עצוב.
אני רוצה להאמין שאתה מסתכל עליי מלמעלה. אתה רואה אותי? אתה
גאה בי? אתה מספר לכל המלאכים האחרים איזה בן יש לך? אתה בטח
עסוק בלדבר על הנכדים שלך. אין לך זמן בשבילי. אין לך סיבה
להתגאות בי. לא הלכתי בדרך שלך, זנחתי את כל הערכים שאתה מאמין
בהם ויותר מכל לא בכיתי כשעזבת. אפילו חייכתי.
אני אסיים בלהגיד לך שאני מצטער. אני מצטער שאני אכזבה בשבילך
ומצטער שאני בוכה על זה שלא הכרתי אותך במקום לבכות עליך.
תמיד אנסה לאהוב אותך, אבא.