מוקדש לחיילת שישבה לידי באוטובוס לירושלים, ביום חמישי
ושינתה לי את המחשבה בנוגע לכמה דברים

לפני פחות משעה יצא לי לחשוב הרבה על החיים.

למעשה הכל התחיל בסביבות עשר בערב ככה. היציאה של יום שישי.
רואים פרצופים מוכרים, אנשים מהשכבה, ואז, זה היכה בי,
ה"האנשים מהעבר".
כשחשבתי על זה הבנתי שלמעשה רוב הסיכויים שהפסדתי המון אנשים
טובים.
קחו לדוגמא את מיכל.
בגלל איזו אי הבנה, קשר של יותר משנתיים, נותק. סתם ככה.
טוב, נו, לא סתם ככה. גם לעמוס יש חלק נכבד בזה. למעשה, הוא
הגורם העיקרי לזה שאני ומיכל לא מדברים, אלא מחליפים מבטי
"שלום שלום... (שלא תבוא לי בחלום)...". זה ממשיך בחברים שאולי
בגלל שאתה בוחר בדרכים שונות משלהם או עושה דברים שמוזרים
לטעמם, מסתכלים עלייך בצורה משונה. ומסתיים בזה, שאתה כל הזמן
בודד.
למה? כי כשאתה פועל מטעם אידיאולוגיה, קשה למצוא שותפים לדרך,
במיוחד כשאתה רומנטיקן חסר תקנה ומתנגד חריף לתהליך ה"שלום".
אז למרות הכל, מכירים אותך, כי כשאתה יושב שורה חמישית
בסינימטק, ומלפנייך מישהי שעשית איתה משמרת במד"א, משמאלך
יושבת מישהי מהמחזור שגייסת למכינה שלך, ושתי שורות מאחורייך,
המפקד שלך מהטירונות. אבל מה זה שווה, עם אתה מרגיש בודד.

חוויתי הרבה. פיגועים ואסונות, אירועים רבי חשיבות, עבדתי בכל
כך הרבה מקומות. טיילתי המון, ראיתי נופים קסומים וניהלתי
שיחות עמוקות עם זרים. 450 טרמפים בעשרה חודשים זה לא מעט. זה
כמעט כמו 8 לוויות בשלושה חודשים. אתה הולך להפגנות. ויוזם
התנדבויות. מעביר שיעורים ומחנך. אתה עושה ופועל, וחושף כמעט
ללא שום עיוות את מה שאתה מרגיש באמת, בלי צביעות, את כל מה
שאתה חושב.
הרבה מסכימים איתך, ומחייכים חיוך שנראה אמיתי, אבל בעיניים
שלהם, אתם יכול לראות שהוא לא ממש מהלב. שלמעשה, כל השיחה הם
הינהנו רק כי הם לא מבינים את מה שאתה אומר, ולא היה נעים לבקש
לעצור כדי שאסביר.

נחזור לסרט. (יום שישי...)
ג'וני דאפ על המסך, ועשרות בנות מיוחמות מתחילות לצרוח בפורקן
חושים.
אה כן, בנות.
אולי למעשה באותו רגע ירדו לי כמה אסימונים בנוגע לבנות.
אולי האחת, שאני כל כך מנסה לשכנע את עצמי שהיא האחת, לא אותה
אחת. אולי, גם היא היתה צורחת את גרונה, אולי גם היא לא היה
רוצה שאני אדע עליה, כמעט הכל. אולי, כל מי שאני פוגש, עוברת
אצלי בראש, מיונים של "את דומה ל...", "את מכירה את..." ו"השיר
הזה מזכיר לי אותך...". אני מנסה לחשוב, איך היא מתנהגת בבית,
עם חברים, בבית ספר ובעיקר מקווה שהיא לא עושה איזה רושם.
אבל שוב, את זה אי אפשר ממש לדעת. פעם בשבועיים (אם לא קיבלת
שבת) לראות את ה"אחת", זה מעט מידי.

כל הזין בשיריון. כומתה שחורה, חיים שחורים.