יפעת הלוי / השניות שלי |
נושפת בעורפם של חיי
שמקדימים אותי
ומתרחשים בלעדי.
ומגיעה באיחור, תמיד באיחור.
כשהאולם כבר ריק
וקיפלו כבר את כל הכסאות.
עובדי נקיון מנומנמים
מטאטאים באטיות את הקונפטי מהרצפה,
ואני יוצאת שוב לרוץ
לרדוף אחרי השניות שלי,
לפספס אותן מחדש,
כי אין לי הווה,
או רגשות של עכשיו.
אני יודעת רק להתגעגע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|