רוחות הסערה נושבות כבר ממערב,
ועדיין-
נחבאת אני בהזיה רגעית, אולי תשקיט רוחי
כיין.
כשיכורה
מריח האוויר לפני הסערה,
והשקט-
לא עוד כלי
אלא מטרה,
והאופק,
אליו שאפתי
נורא
עוד קורא לי
בקריאתו
כפי שאז קרא-
טרם הבנתי.
הלוא רוחי שם באופק
נותרה,
אותה שאיפה שהייתה
כה ילדותית,
טהורה,
ואני לא ידעתי
טיבו של שקר,
קצו של חלום.
רוחות הסערה מגיחות מבין סדקים,
אליי תחדורנה,
והפצעים שוב ייפתחו, עת מבצרי הדל
תשבורנה.
לו רק ניתן לי
רגע שקט,
עוד רגע קט...
לפני שאתחיל אני להילחם,
לפני שיכו הרוחות ללא רחם,
למען יהווה הוא לי זיכרון להתנחם.
רק רגע שקט אבקש.
הסערה תחל
בערב. |
