והיא הייתה כל כך קטנה, כל כך מיוחדת... פיה אחת, קצת שונה,
יותר מאוהבת, היא לא ידעה בדיוק במה, אבל משהו אחד היה לה
ברור, היער, המקום האהוב עליה ביותר, לא היה בשבילה. יום אחד,
בשעת בוקר מוקדמת, כשהשמש שלחה קרניים חמימות ראשונות והטל על
העצים נצנץ כבמעשה קסם, החליטה הפיה הקטנה, לצאת למסע קצר.
היא פרסה את כנפיה השבריריות, שאור השמש העניק להן לובן מלאכי
ולצידן התעופפה לה ברוח הבוקר אבקת פיות. היא עפה מעל היער,
עוצרת רגע , נותנת לעצמה להנות משיכר הפרחים, מביטה בצבעיהם
שנראו מלמעלה כמו נמשחו על ידי מכחול, היא הגיעה אל הים, צבעו
היה תכול ערפילי וגלים קטנים התנפצו אל חופיו הקסומים. היא
צללה אט אט, כשאת פניה מלטפת רוח ים קרירה, היא דיברה מעט עם
בנות הים, שאלה לשלומן ולפתע ראתה על אחד הסלעים, יצור משונה,
אומנם בגודלה שלה, די דומה לה, אך מעולם לא פגשה בו. אט אט
החלה מתקרבת לכיוונו ונוכחה לדעת כי היצור המקסים הניצב מולה,
הוא לא אחר מאשר שדון (ולא שדונים כמו שאתם חושבים, הוא היה
יפיפיה...)
עם עיניים ירוקת בוהקות, מלאות טוב ושמחה. הפיה הקטנה שמעולם
לא ראתה יצור מקסים שכזה, לא ידעה כיצד לגשת אליו, אזרה אומץ
והחלה מתקרבת עוד ועוד, עד שכבר יכלה לראות מקרוב את העיניים
שלו. הוא, היה מוקסם ממנה, הוא הביט בה בהתפעלות וסקר כל חלק
בגופה הקטן, החל מכנפיה הקטנות, שהיו לבדן מעשה אומנות ועד
לעיניה שהיו בעלות ניצוץ משוגע, של תום ואהבה. שניהם יכלו לחוש
את הפרפרים שהחלו ממלאים את ליבם...הם לא ידעו מהו אותו רגש,
אך ידעו שהוא קשור אחד בשני והחליטו להמשיך ולטייל יחדיו.
הבוקר הזה היה נפלא, היא לקחה אותו למקומות שאף פעם לא ראה,
יחד טיפסו עד צמרות עצים, עפו דרך עננים ויכלו כמעט להרגיש את
חמימותה של השמש. הוא, לקח אותה אל מקומות מעניינים לא פחות,
אל מערות נסתרות שבמעבה היער, מחילות נחבאות בעצים עמוסות
פירות ושאר ממתקים, מקומות אפלים בתוך האדמה שהפיקו אורות
בצבעים מקסימים ונצצו באופן כל כך מיוחד... היום הזה, היה אחד
המאושרים ביותר של שני היצורים האלה. למחרת, כשנתעורר היער,
בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כאשר אפילו השמש עוד לא החלה לפרוש את
משטח כנפיה, הפיה הקטנה כבר חיפשה בקוצר רוח את השדון הקטן
שלה.יום קודם לכן, בשעה שהיו שניהם במחילות שבמעבה האדמה, נתן
לה השדון יהלום קטן, לבן, מנצנץ ובוהק, הפיה הקטנה, קשרה אותו
בחוט עדין ושמה אותו על אצבעה העדינה. היא חיפשה וחיפשה, הפכה
כל אבן וכל סלע, שאלה כל פיה, כל חיית יער ולא מצאה אותו בשום
מקום.
בשעת צהריים, כשהיא תשושה ועייפה במעט, הגיח לפתע השדון שלה,
כמה שמחה הפיה הקטנה, למצוא אותו, את נקודת האושר הזו שצצה לה
פתאום, בבוקר אחד, משום מקום. הוא הביט בעיניה ולחש לה בשקט:
"העיניים האלה, יש בהן משהו, המבט שלך והעיניים מקסימות",
הפיה, הרגישה את ליבה הקטן הולם בחוזקה, והיא עשתה הכל בכדי
להסתירו, ולא במעט משום שלא רצתה שהוא יידע מה היא מרגישה.
ומיד הוסיף השדון בעצב, :"אך לצערי, פיה שלי, לא אוכל להיות
המאושר שיזכה למבט שלך מדי יום ביומו."
מבולבלת מאי פעם, כאשר אלפי מחשבות מתרוצצות לה בראש הצליחה
איכשהו לשלוף משפט אחד, קטנטן: "אבל... איך יתכן? ולמה
עכשיו...?
"האם היית סתם חלום? או שמא מלאך...?" והוא לחש, כי היה אמת,
וכי החלום הוא הקשר בין שניהם, משום שהוא, מחוייב בברית אחווה
עם שדונית אחרת, בת למשפחת המלוכה ואין באפשרותו לסרב לה, עוד
הוסיף, כי לפני שהכיר את הפיה, היה מאוהב בשדונית שלו, עימה
היה עתיד לערוך ברית אחווה, אך כעת, ליבו סוער בו וראשו, ראשו
אינו יודע כבר מה להחליט. בשבריר של שניה, לקח השדון את הטבעת
מהפיה, כרע ברך ולחש ברוך: "אני נשבע לך כאן אהובה שלי, שכל
חיי אחלום עלייך, בחיי ובמותי, תהיי הדבר הנפלא ביותר שקרה לי"
וענד על האצבע שלה חזרה את הטבעת, היא לא יכלה לשאת עוד, נשקה
לו ארוכות ונפרדה כאשר היא מוחה דמעות של עצב מהולות עם המון
התרגשות. ומאז, היא עונדת את טבעת היהלום הקטנה, שקשורה בחוט
עדין, וחולמת בלילות, על שדונים ופיות.