וכשיצאתי מקופסת הפח
שכבלה את גופי הקטן והעייף
בהיתי באוויר הנקי שנשמתי
כמנסה לעקוב אחריו שלא יברח.

קולות מסביבי נדמו
דמויות מוכרות הפכו לצלליות
לא רואות, לא מדברות
כי עכשיו אני לבד, אני והשקט.

ונגעתי באדמה שלרגליי
מעבירה את ידי בתוך החול
רוצה לספוג ולו מעט מן המקום הזה
כדי לחזור לרגעים חולפים,
יפים.

עצמתי את עיניי
שמעתי את קול הדממה
טועמת את שפתיי המאובקות
שהפכו למדבר הקטן שלי.

ועכשיו בתוך קופסה ביתית
געגועים למקום שלי, שאראה בקרוב
ונזכרת באותו ניחוח משכר
מחייכת, עוצמת עיניים, נרדמת.




25.12.03