אני מרגיש כל כך קר, מה קורה לי? מסביבי, חרבות ופגיונות, כולם
מלאים דם, מלאים בדמי. מאות שנים של יסורים אני הטלתי על
עצמי.
אלה שוכבת לצידי, חתיכות בשר נעוצות עליה.
הם יסעדו על שאריותיי. גופי משופד על חנית של שנאה מנצנצת. היא
מראה דרכי, אני לא יכול להחביא את זה, את כל מי שהתקיף אותי על
מה שלא עשיתי.
אני לא כמוכם, ממזרים פוריטנים של גזע שקרן של בני אנוש. אני
מקווה שכולם יסבלו, שכולם יסיימו במוות איטי ומייסר. שאריותכם
ישארו לחולדות הקטנות שרצות לאורך החדר, מפוטמות על הבשר
האנושי שנכנס לאולם ההתאבדות.
אני לא יודע מה קורה לי, אני לא מבין את זה, מדוע דמי שפוך
לאורך הקירות? האם הבאתי את הייסור הזה על עצמי? אני בוהה אל
תוך מראה שנמצאת באמצע החדר, מנופצת ומסודקת בכל מקום. אני
רואה את הכאב שעברתי. זה נושך אותי, אני מדמם.
נמשכתי מחיי יותר מדי מהר. חייתי את הכל כבר, אני לא רואה אף
דרך אחרת להכנס לחלל התהומי. אני חייב לסיים את הכל עכשיו! אני
רואה כל כך הרבה חתכים על גופי.
אני מחצתי את המעוות, למרות שאני המעוות. נשמתי חסרת תועלת.
הילדה התמימה היחידה שהיה אכפת לה ממני נבלעה על ידי אש הגהנום
ואש התותחים של שאר העולם. לא יכולתי להגן עליה מכאבה. ניסיתי
נואשות להגליד את פצעיה, אך הם היו יותר מדי עמוקים. זה
בשבילה. כן, זה חייב להיות בשבילה. אין לי עוד משהו לחיות
בשבילו חוץ ממנה.
אני משכיב את עצמי על מיטה צרה עשויה מפגיונות. אני קופץ
בבהלה, צועק לשטן שיקח אותי משם, מהאדמה.