אתה כמו כורסה ישנה, רך ונוח. כיף לשבת עליך. אתה מחמם לי את
הגב אחרי יום של חורף. אחרי שטיפות קרות ורעות דקרו את פניי
וידיי, אחרי שהרוח הקרה ייבשה לי את השפתיים, אני חוזרת אליך
ושוקעת בך. ואתה שם, כל כך גדול ומנחם ונוח. ולא אכפת לך אם
יום אחד אני אחזור מהעבודה ובמקום לשבת בכורסה אשב לי על הספה,
או על הכסא או אפילו על השטיח. כי אתה יודע שהכי נוח בכורסה.
שעל ברכי הכורסה גדלתי והפכתי מנערה לאישה.
אני לא עשירה, אין לי כסף. אני יודעת שלעולם לא אוכל לרכוש
לעצמי כורסה יקרה כמוך. אני יודעת שבעצם אתה שייך למישהי אחרת,
מבוגרת יותר, בעלת אמצעים. אבל בלילה, כשאף אחד לא רואה, והיא
כבר מזמן ישנה במיטה, אני מתגנבת ויושבת על הכורסה שלה. ואני
בטוחה שהיא יודעת, כי לפעמים יש לי קצת בוץ על הקצוות של
הג'ינס והוא מלכלך את הריפוד. ולפעמים השיער שלי לא ממש אסוף
ושערה אחת נושרת מהראש ונדבקת למשענת. אבל זה לא משנה, כי
במילא היא עסוקה מדי בכדי להתרפק על הכורסה הישנה שלה. אז מה
איכפת לה אם ילדה קטנה תיתן לכורסה שלה קצת תשומת לב.
ויום אחד אני אגדל ואמצא לעצמי ערסל, או כס מלכות או אפילו כסא
פלסטיק. ואני אציב אותו במרכז הסלון, בדיוק מול הטלויזיה. והוא
יינחם אותי כשאני אחזור פצועה מהטיפות הקרות והרעות. ואני אשכח
כמעט לגמרי שפעם הייתה לי כורסה שבעצם הייתה שייכת למישהי
אחרת. ואתה תמצא לעצמך ילדה קטנה אחרת שזקוקה לרוך שלך ולהגנה
שלך ולתמיכה האורטופדית שלך. ובלילה כשאף אחד לא יראה היא תטפס
עליך ותתרפק על ברכיך. והיא תלכלך את הריפוד שלך בבוץ מהג'ינס.
והאישה לה אתה שייך תדע ותלך לישון במיטה. ואני אתפנק בערסל.
אבל עכשיו אתה נוח לי. עכשיו אני צריכה את הגב שלך.