עורך הדין הזקן, הבוס שלי, אמר שאזהר. "הם לוקחים את הלב
בנורמנדי, ומכינים ממנו פרי ים מדהים בטעמו. אבל אתה עדיין
נשאר בלי לב."
ומחר אטוס חזרה. עכשיו הנר דולק ואני מרגישה כמו שייקספיר,
כותבת את מעשה האהבה לאור נרות. לאהבה הזו לא יכולה להיות
תאורת חשמל. ועדיין, אתה ישן ואני מרגישה את הכאב המוכר בשפה
התחתונה, שוב לנשק אותך, לגנוב עוד רגע גן עדן לפני המטוס,
לפני הקרקע התל אביבית שתרסק אותנו, באורותיה החשמליים.

בקבוק השאטו-מרגו כבר חצי ריק. עיניו נוצצות מולי, הקמטים
הצוחקים סביב עיניו מקיפים אותי. הוא מחייך אליי, הכל הופך חם
כל כך.
"שנדבר על אהבה?" הוא מלטף את כף ידי מעל לשולחן.
אני לוחשת, "מה יש לדבר? אתה לא מרגיש?"
הוא עוצם את עיניו. משעין את הגב הגדול על הכסא הרך. חיוך קסום
מרצד על פניו. מעין התלבטות חולפת בי לרגע, רוצה להעמיק את
המגע ולקחת אותו עכשיו למעלה, שיקרע לי את התחת, הבן זונה
הזקן.
"אני אוהב אותך." הוא אומר, מחזיק בחוזקה את שתי ידיי מעל
לשולחן. אני מחייכת אליו, ורואה איך העוצמה חוזרת להיות כוח
שקט מאחורי עיניו. הוא מוזג לי עוד כוסית.
"אני רוצה אותך מתנדנדת עליי במדרגות הלולייניות האלה." אני
צוחקת ומרגישה את ההלמות המוכרת ברקות, את העוז המוכר ששופך בי
היין הזה. שאטו מרגו. יין בוז'ולה פשוט שהזדקן והשתבח כל כך.
כמה מתאים לתאר אותך כך.
"אתה זקן, איך תתפוס אותי?" אני צוחקת אליו.
"בת זונה." הוא מסנן, ולוגם לאט מכוס היין, נותן לי מבט שמתחזה
לכועס, אבל האהבה הזו משכרת אותו לגמרי.

במטוס, בדרך לנורמנדי. ידיו מרפות לי את העורף, לאט לאט הוא
מרגיע אותי. רק הלב משתולל בכל פעם שידו חולפת על נקודה ההיא
בעורף, שהוא מגלה לי שקיימת. זו שאחריה אין שליטה על הפעימות
ההיסטריות בבטן, זו שמושכת אותי לקמטוטי עיניו, לחוזק הרך של
ידיו. אצלו, זו לא סתירה אף פעם.
"מה אמרת לנעמה? היא לא שאלה מה פתאום אתה נוסע כך?"  חברתו
לחיים, שלא נדע מצרות.
"היא לא שואלת שאלות מיותרות, שנינו חופשיים."
"לאיזה מין מקום אתה לוקח אותי?"
"למקום בו מדליקים פנסים בגז ואוכלים לאור נרות בלבד פירות ים
נפלאים."  הוא מספר לי אגדה, כמו לילדה. אני צוחקת.
"אתה יודע מה מוזר?" אני לוחשת לו.
"מה?", הוא מחזיק את סנטרי קרוב קרוב אליו.
"שאני לא באמת לחוצה או מפחדת. אני סומכת עליך."
"נורמנדי מדהימה. את תאהבי אותה." הוא מבטיח שוב ומחבק אותי
אליו.

"יש בינינו יותר משלושים שנה. איך זה הגיוני." הוא אמר לי, רגע
אחרי שהתנשקנו לראשונה."זה לא הגיוני. אבל זה אוהב." נשקתי לו
שוב.

הנר הגדול ליד המיטה דולק ואני נשכבת אחורה כבדה מאלכוהול
ופירות ים. והוא לידי. לאט מלטף קימורים רכים.
כל כך לאט. "אתה תמיד אוהב לאט כל כך?"
"זה," הוא מנשק אותי לאט לאט, "כי אני קצת נזהר עלייך."
"אשלייה של בתוליות?" אני מחייכת אליו.
הוא צוחק. "את אישה מדהימה. אני לא כאן כי את ילדה." הוא
מחייך, מתרחק ומביט בי, רציני, "אני רוצה לטעום אותך לאט לאט,
להרגיש אותך עד הסוף."
אני לא יכולה יותר, מושכת אותו אליי ונעטפת שוב בשפתיו. רוך
סמיך זורם בינינו וכששפתיו על צווארי אני שוכחת שזה לא קרה
בעבר ולא יקרה בעתיד, יש רק לב פועם בטירוף וירכיים שמתפשקות
מעצמן.

בדירה של סבתא. על גופי סימני אהבה.
כותבת לו נרות מתכלים. כותב לי חזרה. רגשות לא.
כותבת לו אחרון. הלב שלי תמיד נורמנדי, קמטוטי הצחוק של עיניך.
ככה, אתה דולק תמיד בתוכי.



נכתב לתחרות הכתיבה ה-18 בנושא "אור" בפורום "בסימן כתיבה"