"מעניין על מה הוא חשב כשהוא בנה את הדבר הזה..." הירהר לפתע.
הסטתי את מבטי אליו. משהו במבטו המבולגן שבה אותי. הוא הביט
במגדל בכזו נינוחות, כאילו על מנת לשאוב ממנו איזו תשובה, איזה
עיקר. כאילו רק הוא והמגדל נכחו באותו הרגע שם, לבדם, ואין
איש. הרגשתי צורך לשתוק. חייכתי לעברו ושנינו נשארנו בתנוחת
הרביצה על אותו כר הדשא, האחד ליד השני, ידיים פרושות הצדה
ומבט אל על.
הרוח נשבה בחוזקה באזני שנינו. גם כן חזאים.
משהו במגדל הזה באמת היה מאוד עוצמתי.
העננים שייטו להם באין מפריע מעליו, ורק הוא נשאר יציב ואיתן,
יודע את האמת. ניצוצות פלאשים פילחו את דרכם מפעם לפעם מקצה
המגדל ותהיתי מה עשוי להיות מעניין יותר - לשכב שם מתחתיו
ולחוש את עוצמתו מכה בי מנקודת הראיה הזו ממש, או לראות את
העיר הרחבה נפרשת במלוא תפארתה מרום העולם.
משהו באפסיות שלי כנגד המגדל הזה ריתקה אותי. הבטתי אל קצהו.
למה זה, בעצם? מה סיבת העונג הזה?
כאילו על מנת להפריע לעצמי מלהגיע לתובנה שתשפוך אור חדש על
חיי הבטתי בשעון. כבר שעתיים ועשרים דקות אנחנו פה, ועוד לא
עשיתי רבע מהדברים שהציע לי המדריך. למה המחשבה הזו לא מטרידה
אותי? היישרתי מבטי אל על שוב. מצדי, אוולד ואמות במקום זה
ממש. הרגשתי שנעשה לי מעין עוול לא מוצהר שנולדתי במקום אחר
ולא כאן. הרגיש לי מוכר, הייתי פה כבר. אולי ממש ממזמן.
לחלוחית מוזרה החלה לתקוף את עיני השמאלית.
נתתי לה לזלוג כך, בטבעיות. לא היה אכפת לי שהוא לידי. זה
הרגיש נכון.
"אלוהים, מה קורה לך???" נזדעק לפתע.
לא ידעתי להסביר לו, ממש מאותה הסיבה הפשוטה שלא ידעתי להסביר
לעצמי. לא כל יום הייתי שוכבת תחת מגדל בשעת בין ערביים ופשוט
פורצת בבכי חסר פשר. מה עושים?
"זה פשוט יפה כל כך..." אמרתי את הדבר הראשון שעלה במוחי, "מן
מאסיביות כזו... נוכחות... כובד... אבל תראה גם כמה הוא באמת
עירום...תסתכל רגע על השבריריות שלו... אני יכולה לראות
בשקיפות את צדו השני מנקודה זו ככה ממש...תראה.. תסתכל ככה.."

ניגבתי את הדמעה. על מה לעזאזל אני מדברת?
מבטו התמקד באישוניי.
"את... לא כל כך בסדר... נכון?" הביט בי ממושכות בדאגה אכפתית
כזו, מזמינה רחמים עצמיים. היו לו עיניים אפורות אפורות. קצת
כמו היום הזה כשמביטים למעלה.
מה כן בסדר. רק אצל ילדים בני ארבע הכל בסדר. בעצם לא ממש, כי
לדורון אמא מרשה הרבה יותר דברים וזה מכעיס. אבל הגעתי לגיל בו
אני מבינה כי כלום לא בסדר, והעובדה המעיקה ביותר הייתה שדווקא
לכאורה הכל כן. רציתי עכשיו אמא שתגביל אותי. רציתי לחזור
ולהצטנף בתוך הרחם החמים הזה שנקרא גיל ארבע. מה אני עושה פה
בכלל.
"בוא, הולכים..." הפטרתי בחיוך מתנצל ומזויף, מקווה שיאכל את
הלוקש ולא ישאל.
קמנו מרביצתנו וניגבנו את הדשא הלח אשר דבק בנו. שוב הוא הביט
בי, ללא פחד, ישירות אל עיניי. אז שילח את ידו אל מאחורי עורפי
והעביר אצבעות קלילות ומרפרפות על עורי. זרם שיתק אותי. מה הוא
עושה?
"תבטיחי לי שיום אחד תאמרי לי את שמך, בסדר? אני נמצא ברובע
צמוד לגדה הימנית, ממש ליד איפה שנפגשנו היום, וקחי..." תחב
לידי שתי קוביות שוקולד עטופות בנייר צלופן ואחר, סגר את
אצבעותי עליהם. סנטה קלאוס שמנמן ונטול כל מודעות פוליטית קרץ
לי מהעטיפה.
עצמתי רגע עיניים ונשמתי את האוויר הזה ,האוויר הקר והטהור,
היישר אל ריאותי. החיים הטובים.
כשפקחתי אותן והבטתי לצדי הוא נעלם. פתחתי את נייר הצלופן
ונגסתי ברודולף. הגנבתי מבט חמקמק מהיר ואחרון כלפי המגדל.
מטופש להחריד.