צאו מזה.
צאו מהדכאון שאופף אתכם מאז שהבנתם שדכאון זה מגניב.
צאו מהאדישות שמקהה לכם את החושים.
נטשו את הכעס לטובת איזון, אבל תעשו לי טובה - אל תכנסו עמוק
לשאנטי... זה מעצבן.
חיכיתם למישהו שיפקח לכם את העיניים, לאיזה שיר שיעשה לכם את
זה, משהו - כל משהו שתוכלו להיתלות בו.
וזה לא קרה.

תפסיקו לחיות בשביל אחרים, אבל אל תעשו דברים רק כי זה נחשב
לאינדיוודואלי ואמיתי.
תהיו אתם, אבל אל תשנאו כאלו עם פוזה.
אל תנסו לשנות אותי, פשוט תקשיבו מדי פעם ותנסו לאהוב אותי.

ואתה שם, ואפילו ההיא מאחוריו, כן - אתם, שניצלתם את התמימות
שלי פעם - אל תדאגו או תרחמו, אני אהיה בסדר - אפילו מצויין.
אתכם מחקתי, ואני אפילו צוחקת במחשבותיי עליכם.

ואמא, אני מצטערת אם אני כלבה לפעמים. אמרתי לך כבר, זה באמת
כואב לי יותר מאשר לכם.

כאב, בדידות, צער, ביישנות ופחד... בשביל מה?
אלו סתם תירוצים וזה סתם טיפשי.

החיים טובים. תחייכו קצת.
ואני?
ביקורתית מדי אולי.
אבל הנה, אני יוצאת מזה.

:)