אנחנו מדברים כל יום. למרות שאף פעם לא פגשתי אותך ואתה אותי,
אתה כל כך חשוב לי. אבל כמובן שאתה לא יודע את זה. השתנת מאז
שהכרתי אותך. השתנת הרבה. הבטחת לי כשתקבל את הרישון שלך תבוא
לפה ותיקח אותי לאיזה מקום אחר. תציל אותי מהחיים האלה ותקח
אותי לאיזה מקום רגוע למשך היום. מקום בלי כל אותן השטויות.
מקום בלי אנשים מוכרים. מקום שאני ארגיש בו טוב. אני עוד זוכרת
את אותה ההבטחה, אבל אני חושבת שאתה לא. הבטחת לי שלא תעזוב
אותי אף פעם לא משנה מה יהיה, כי אני חשובה לך. הבטחת. אז למה
אתה מתרחק? כשהכרתי אותך היית כל כך עצוב ולבד. עזרתי לך, זה
מה שאמרת, אמרת שהשיחות איתי מעודדות אותך. ועכשיו אתה כל כך
שמח, כל כך אופטימי, כל כך טוב. אולי זה בגללי, אולי זה בגלל
שהחלטת ללמוד תורה. אני מעדיפה לחשוב שזה גם קצת בגלל השיחות
שלנו.

עכשיו אני כל כך לבד ועצובה, ואתה לא עוזר. הבטחת שאם אני
אצטרך אותך אתה תעזור. אבל אתה לא. אתה חושב שאני צריכה אותך
שתגיד לי עד כמה אני טיפשה? עד כמה אני חלשה? אז תדע שלא. אני
שומעת את זה כל יום ממנו, שומעת את זה כל יום מעצמי. אני יודעת
את זה. אני מבינה את זה ומפנימה את זה אבל מה אפשר לעשות בקשר
לזה? הרי אף אחד לא עוזר, אף אחד לא מבין. גם אתה כבר לא. עוד
מעט אתה מתגייס ואז גם לא יהיה לי אותך. אז אני אהיה לגמרי
לבד. בלי נפש חיה שתעזור לי. אני יודעת שאתה חושב שזה סתם שלב
וסתם יציאות של ילדה קטנה אבל אני רוצה שתדע שלא. זה לא. זאת
פשוט הרגשה שבאה בעיקבות שמיעה יומיומית מאנשים עד כמה אני
טיפשה וצומית. כן גם ממך.

השתנתה כל כך. ואולי אני השתנתי?

הבטחת לי שלא תעזוב אותי. הבטחת שתבוא לפה ישר כשאתה מקבל
רישיון. אני לא מצפה שבאמת תעשה את זה. יש לך את החיים שלך
ולי... יש את שלי. אבל אם תחליט שאתה רוצה לקיים את אותן
הבטחות אתה יודע איך למצוא אותי.

את המכתב הזה אני כותבת בשביל עצמי. אני יודעת שלא יהיה לי את
האומץ לשלוח לך אותו. אתה לא תקרא אותו לעולם. אבל אם במקרה
תקרא אני רוצה שתדע שלמרות הכול אני לא מצפה ממך לכלום.

אני אוהבת אותך ואתה כל כך חשוב לי. אני לא רוצה לאבד אותך.
אני לא רוצה שתתרחק.

שתדע לך שאתה צודק. אתה תמיד צודק.