בדידותו של אדם היא החיסרון שבקיומו. אך מהי בדידות? להרגיש
שאין עם מי לדבר, או להרגיש שאין במי לגעת? הצד הרוחני או
הגופני בלבד?
זוגות שמהלכים יחד בשילוב זרוע מעוררים קנאה חסרת פשרות. קנאה
אשר הופכת אט ללעג וקלס זולים: "הנה, תראו אותנו, אנחנו
מטומטמים ומאוהבים". ואני, מביט בהם וחושב שהאומללות היא שלהם,
ואני - האישיות הנעלה יותר, כי אני - מסוגל להיות בודד. אפשר
אפילו לומר בוחר בכך. אך אולי הבחירה היא חסרת רצון, ואילו
יכולתי הייתי בוחר באפשרויות אחרות, לו רק אם הן היו קיימות?
חזרתי להבנתי הקדמונית, ושוב אני הוא הנחות והמסכן. נכלמתי
מטעותי הגדולה. הבושה כבר כילתה את פניי ולא הותירה אף מקום
קטן לסומק לחיים, רק לובן זך המסתיר כאב.
ושמא שוב השתגעתי, והתפצלו דעותיי לרבדים שונים? כבר קרה המקרה
שהסכיזופרניה הייתה ידידתי הטובה ביותר. אמנם ניחנתי בתעתועי
דמיונות אולם לפחות הרגשתי משועשע במעט, ולא חשתי בדידות.
סכימת פיזור רגשותיי מתחברת שוב, ודיכאוני מתחבר למסה גדולה
הכורעת ברך על פניי. ולחשוב שהכל יכל להיות אחרת, בעולם
הקלישאות.
רבים הם סימני השאלה, אך סימן קריאה אחד בודד בוקע מגרוני שוב
ושוב: "גם אני רוצה להיות מטומטם!"