שקט. יכולתי לשמוע את המחשבות של החברים שלי. צחי? הוא בטח
חושב על החברה שלו, תמי. כבר פעם שנייה שהוא סוגר שבת והפעם
האחרונה בה הוא ראה אותה הייתה במסיבת חנוכה, כשכל המשפחות
והחברות באו לברך את החיילים בבסיס. אני לא אשכח את פניו של
צחי כשהוא ראה את תמי באה אליו עם סופגנייה עסיסית. הוא בכלל
לא רצה את הסופגניה. הוא חיבק את אהובתו כל כך חזק וחייך חיוך
טהור שכזה, של אהבה, הפתעה נעימה.
מיקי? הוא בטח חושב על הטיול שהוא הולך לקחת, עוד קצת יותר
מחודש ימים, כשהוא ישתחרר. הוא אמר לי פעם שהוא מתכוון לעשות
טיול מחוף לחוף באמריקה, טיול בלתי נשכח.
-"וכשאתה תשתחרר, אתה תבוא אליי לפלורידה ונקרע את אמריקה
ביחד, אתה שומע?" - חיוך עלה על פניי, וחמימות התפשטה בגופי
לרגל המחשבה הנעימה הזו.
ככה זה במארב. קור הכלבים, חוסר התחושה ברגליים כתוצאה משכיבה
של כמה שעות ללא זיח והעיניים שמתות להיסגר ולו לשנייה אחת
מאחורי הכוונת, ולא יכולות, כל אלו מביאים אותך להכיר כל שערה
וכל סנטימטר של החברים לידך, להקשר אליהם כמו שלא נקשרת לאיש.
מאחורה שמעתי את הנשימות של המ"מ אלון, נשימות כבדות ולא
סדירות. נשימות של פחד. כולנו פחדנו, החל מהפז"מניק הצעיר
ביותר ועד קצין בכיר.
לפתע שתי נגיעות קרות בעורפי סימנו לי להיות דרוך על הנשק.
דרכתי בזהירות את הנשק, והסתובבתי לאחור אל עבר המ"מ, ראיתי
אותו נותן סימנים לשני חבריי, ומתקדם לפנינו בזחילה. המפקד
תמיד, אבל תמיד, נמצא בראש וכל פעולה שאנו מבצעים נעשית אך ורק
באישורו. חפשתי מסביבי סימנים חשודים, כאשר אצבעותיי כבר
אוחזות היטב מסביב לשמורת ההדק.
עוד זחילה אחת קדימה של כל החולייה. ראיתי את המפקד סורק את
השטח בקפידה ואנחנו אחריו, נותנים לו גיבוי. הוא הסתובב אלינו
בזהירות. אלוהים, כמה שהמצנפת שלו וצבעי הקרב שיוו לו מראה
מצחיק. אין ספק שהוא, מפקד מחלקה בשייטת, נראה כאן הכי פחות
קרבי מכולנו. פעם צחקנו עליו על זה , אמרנו שהיינו נותנים לו
מקסימום להיות מפקד מחלקת אפסנאות בצריפין. זה היה כשהמחלקה
שלנו נשארה שבת בבסיס כחלק מהסבב, ואני והחבר'ה שיחקנו שש בש.
בלי לשים לב, המ"פ תפס אותנו צוחקים על זה ותיזז אותנו אחר כך
בלי הפסקה. לא באותו יום, כי זו שבת, אבל יום אחרי זה אכלנו
הרבה חצץ.
כמובן שזה נודע לאלון המ"מ, והמ"פ ("ככה אתם מדברים מאחורי הגב
על המפקדים שלכם?!") לא חסך ממנו פרט. כשאלון פגש אותנו, חשבנו
שזה הסוף שלנו. שנעשה קידוש עכשיו שנתיים רק בבסיס. הוא הסתכל
עלינו עומדים ב"הקשב", ושוב נשם בכבדות.
-"צריפין, אה?"
יכולנו להריח את הלחם היבש שנאכל מעתה בכל שבת.
-"הייתי מצפה שתרחמו עליי ותתנו לי לפחות לשבת בקירייה, סך הכל
אני המפקד שלכם..." ואז הוא פשוט חייך לעברנו חיוך ביישן.
-"אני סך הכל המפקד שלכם..." - הוא המשיך, "תרגעו, זה קורה
שנתפסים על חם במצב כזה, אבל שלא יקרה שוב. ברור?"
-"כן,המפקד!"
-"יופי. חופשי." - הצדעתי לו ובחיוך הצדיע ופנה לדרכו.
וכך הוא פשוט הלך לו. היינו המומים, צחי, מיקי ואני. מאז לא
שבנו לומר אף מילה אחת בגנותו של המ"מ, לא בגלל שפחדנו, אלא
בגלל שממש אהבנו אותו מאז, על כך שהוא בחר לצחוק איתנו במקום
לקרוע לנו את הצורה.

חייכתי לעבר אלון כשנזכרתי בתקרית הזו, והוא חייך אליי בחזרה.
-"מה קרה, אשר? מקנא במצנפת שלי?" - הוא לחש.
הנהנתי לשלילה.
-"אתם, הישארו כאן, לתת גיבוי, אני מתקדם קדימה. אחרי 50 מטר,
ורק אז, אתם מתחילים להתקדם בדילוגים ובז-ה-י-ר-ו-ת לעברי,
ומשתטחים שלושה מטרים אחריי, יש שאלות?"
-"לא, המפקד."
-"אחרי זה ההתקדמות תעשה אך ורק בזחילה, זה ברור?"
-"כן, המפקד."
-"שיהיה לנו בהצלחה, חבר'ה!" - אלון המפקד כרע על ברכיו
והתרומם עם נשקו, רץ בדילוגים, סורק את השטח.
-"אחי, אני מפחד... אני כל כך מפחד..." - פתאום לחש לי צחי.
האמיץ שבחבורה, פתאום נתקף פחד.
כולם פוחדים במצב כזה, גם אם לא מראים את זה. סך הכל החיים שלך
כאן מהלכים על חבל דק. אבל אלון תמיד אמר לנו: "יש לכם בחורה,
משפחה, חברים שאוהבים אתכם ואלוהים ששומר עליכם, אין לכם מה
לפחד!" - זה מה שמחזק אותנו בכל פעם מחדש בסיטואציות כאלה.
טפחתי על כתפו של צחי, ופתאום נשמע פיצוץ עז ואבק התפזר
באוויר, היה זה מטען שהתפוצץ.
-"לא!!! המפקד, לא!!!" - מיקי קם על רגליו, אך אני הפלתי
אותו.
-"מה אתה עושה?! אל תזוז, אל תזוז!" - צעקתי לעברו.
-"אבל המפקד נפצע, צריך לגשת לתת עזרה!" - התלבטתי האם זה נכון
לגשת לשם ולהסתכן במטען נוסף או להציל את החיים שלנו.
-"אני החובש, אני אלך לבד, אתה וצחי תגבו עליי." - למרות
שפחדתי פחד מוות, ידעתי שצחי לא מסוגל להתקדם איתי, וגם לא
להישאר לבד אחרי שראה את הפיצוץ, אז החלטתי ללכת לבדי. אבל מה
אם יש עוד מטענים? מה אני אעשה?
קמתי על רגליי ובריצה של צעדים ארוכים כמה שאפשר בדילוגים,
רצתי לעבר מקום הפיצוץ, ומה שראיתי גרם לי להקיא.
-"המפקד, אתה שומע אותי? המפקד! המ"מ!!" - בתור חובש ראיתי
מקרים קשים, אך לא כמו זה.
אלון לא נשם, ניסיתי להנשים אותו, לעסות את החזה שלו, שהיה
שותת דם, אך דבר לא השתנה. לא היה לו דופק ולא נשימה בראותיו.
אך אני התקשיתי להבין, שאלון היה כבר מת כשהגעתי, ואין שום דבר
שאני יכול לעשות כדי להציל אותו.
התחילו להשמע יריות. חשבתי בהתחלה שהם של חבריי, אך טעיתי
כשראיתי שהם מהכיוון המנוגד. אחזתי את גופתו של אלון, אוסף את
כל דבריו, ולא משאיר דבר בשטח, מטשטש את הסימנים וגררתי אותו
על כתפיי אל מאחורי שיח גדול.
נשארתי שם עד אחרי שהיריות נפסקו. צחי ומיקי השיבו ביריות
והתקרבו.
שמעתי אותם מחפשים בין חילופי היריות אחריי ואחרי המפקד, הם
היו ממש קרובים, אך לא יכולתי לומר מילה. פשוט ישבתי אוחז
בגופתו של אלון, מנסה להנשימו, חובש את פצעיו ומנקה את פניו,
רוחץ את הדם מידיו במעט המים שנשארו במימיה שלי, ובוכה.
זה לא ייתכן! זה היה צריך להיות אני שם, לא המפקד!  המפקד צריך
להישאר מאחור, כדי שלא ייפגע. אין לחיילים שום כח ללא המפקד!
אנחנו כלום בלעדיו! כלום! למה היית צריך ללכת, אלון? למה היית
צריך ללכת לפנינו? למה דווקא אתה? למה??
אך כל מה שראיתי כתגובה הייתה ההבעה הנסוכה על פניו של אלון.
הבעת שלווה, אפילו חיוך קטן, אם תרצו, ניתן היה לראות בפניו.
אותה הבעה שהייתה לו כשהוא דיבר איתנו על הדחקה שהרצנו עליו.
הבעה של 'אני אמור להיות כועס, אבל אני אוהב אתכם אז אני
מחייך'. חיבקתי אותו חזק מאוד ובכיתי. בכיתי בקול רם, לא פחדתי
שמחבלים ישמעו אותי ויהרגו גם אותי, לא פחדתי. לא הוא היה צריך
ללכת, אלא אני!
-"הם שם, שם, מאחורי השיחים!" - שמעתי את מיקי קורא לצחי
ושניהם פילסו את דרכם, עד שראו אותי רכון על הרצפה.
למשך רגעים אחדים הם עמדו בשוק, ואני בכיתי. צחי כבש את פניו
בידיו, ואני בכיתי.
-"לא, לא! זה לא נכון! לא קורה!" - הוא אימץ את צחי בחיבוק
חזק, כדי לחזק וכדי להתחזק. ואז הוא ניגש אליי וחיבק גם אותי.
צחי, האחראי על מכשיר הקשר, אחז אותו בידיים רועדות ובכה.
-"כאן קודקוד, שומע? כאן קודקוד, שומע? יש לנו פצוע, שלחו
תגבורת. חוזר, יש פצוע, שלחו תגבורת."
צחי לא אמר שזה המפקד והוא לא אמר שהוא כבר לא פצוע, אלא מת,
כי הוא לא היה מסוגל. והוא גם ידע שאף אחד לא מסוגל לשמוע כזו
הודעה.

בהלוויה בהר הרצל עמדנו שורות שורות. המ"פ לצידנו. המ"פ הורה
לדרוך את הנשק כדי לירות שלוש פעמים באוויר. הוא ניגש אליי
ולקח ממני את נשקי ונתן לי במקום את הנשק של אלון. זיהיתי
אותו. שלוש יריות נורו מאותו רובה, כל החיילים בתזמון מושלם.
אכן, זה היה בדיוק לתפארת. כי ככה לימדו אותנו - להיות חיילים
לתפארת מדינת ישראל. למדו אותנו להחזיק נשק, לימדו אותנו לשרוד
במצבים הפיזיים הכי קשים. למדו אותנו להתגבר על הכל, הכל.
אך לא לימדו אותנו איך להתמודד עם המצב הזה. איך להגיב כשהמפקד
שלך מת בזרועותייך, ואיך להמשיך הלאה. זה דבר שאני אצטרך ללמוד
לבד...