היא יושבת מול המסך הצבעוני, משחקת בבובה שהייתה שלי פעם. על
המסך מרצדים צבעים של הרבה ירוק זית, והמון המון צבעים של
כומתות, והמון שקיפות של דמעות שאני יכולה להבחין בהן זולגות
מתחת למשקפיי השמש שלהם, בשביל להסתתר מאחוריהן, שאף אחד לא
ייראה, כי חיילי צה"ל צריכים ליהיות חזקים, במיוחד כשמצלמים
אותם וכל עם ישראל רואה.
היא צוחקת.
"למה את צוחקת עומר?" אני שואלת אותה והיא מסתובבת אליי,
מפסיקה לצחוק, כאילו הבינה לרגע שברגעים האלו אנחנו לא צוחקים,
החיוך נמחק מפניה והיא בוהה בי בפרצוף שואל, מחזירה את פניה
למסך ומתופפת בידיה על פניי החיילים המחובקים שבשנייה אחת
התחלפו בפנים של אמא כואבת לקול החזן הצבאי.
"זה היה מזמן" אני אומרת לה וקמה מהספה לכבות את הטלוויזיה,
"בואי מתוקה, נעשה אמבטיה ונלך לישון" והיא נשארת מול המסך
השחור, בוהה בו כאילו היה בו מישהו שאיני רואה.אני מרימה אותה
והיא עדיין מסתכלת, מחפשת אותו "הוא כבר לא שם" אני מנחמת
אותה, ואוליי אותי, כי היא לא ידעה אותו, היא רק שומעת את
שיריו שמתנגנים מפי כל לילה לפניי שהיא נרדמת.
קראתי לה עומר על שמו.
יש לה תלתלים חומים, וחיוך קבוע, כאילו ציירו לה אותו במכחול,
והוא לעולם כמעט ולא יורד. גם כשהיא בוכה היא מחייכת. הילדה
שלי, שתמיד רציתי. לבושה בשמלה סגולה, שפתיים מרוחות בדביקות
של סוכריות שקנינו ביחד בשוק מחנה יהודה. בת 4 וחצי הילדה שלי,
הילדה שמחזיקה בידי כל הזמן, קופצת ומתרוצצת, והצחוק שלה ממלא
אותי כל פעם מחדש. הסקרנות שלה מעציבה אותי, גם אני הייתי ככה.
היא יודעת לאהוב כל דבר- היא נהנית בלבעוט בחצץ ולשמוע את
קולות האבנים מתגלגלות על המדרכה, היא יכולה לבהות בפרחים
שעות, אפילו בקטנים ביותר שנראים לנו כלא חשובים, שמבצבצים
בצהוב של שמש מבין האבנים. היא רכה כל כך, כל כך אוהבת, כל אחד
שיחבק אותה היא תחבק אותו בחזרה, זה מפחיד, שלא תיהיה כזו גם
כשתגדל. "לא כל מי שיראה לך אהבה הוא באמת אוהב" אני אומרת לה
והיא צוחקת ונותנת לי נשיקה על השפתיים, שמייד חשות בדביקות
וטעם התות התמידי שלה.
עומר שלי,
לו יכולת לראות אותה.
בדמיוני היא לבושה שמלת דייגים לבנה, מטיילת יחפה בחולות
מוזהבים, שיניה לבנות חשופות בחיוך כובש, רגליה מציירות בחופים
לבנים סימנים שרק היא מבינה, שרק היא יודעת את סודותיהם. היא
תאסוף לחיקה צדפים ותעשה לה שרשרת וצמידים, ושיערה הארוך
והמתולתל יתנופף לו ברוח והיא שובבה.
אני מספרת לה הכל, גם אם יגידו שהיא קטנה מלהבין, אני מספרת לה
את אהבותיי, את שיריי, והיא מקשיבה.
מידיי פעם היא אומרת "אמא, אני רוצה מיץ פטל" ואני מכינה לה
בכוס גדולה, שהיא תרגיש שלא ייחסר לה אף פעם מיץ. לא ייחסר לה
דבר.
היא חכמה כל כך,
לפעמים כשאני שוכבת במיטה, קוראת ספר או סתם מקשיבה לשלמה ששר
לי כל חיי, היא נכנסת לחדר, מטפסת על המיטה ויושבת לידי בישיבה
מזרחית ושואלת "אמא למה את לא מחייכת? כואב לך משהו?" וגם אם
כואב, היא המרפא, היא צרור דמעות הכאב שלי שמתגלות בתוכה
כדמעות אושר. כי היא אושרי שלי. בשרי שלי.
היא תלמד עומר,
היא תכאב.
"אמא תספרי לי שיר של עומר" היא מבקשת ממני לפעמים, אני
מתיישבת לידה, פותחת את הספר הכחול "שירים פשוטים" נכתב עליו,
אך הם לא פשוטים. הם כואבים וחיים, אוהבים ושונאים, הם רגועים
עכשיו. "תבחרי מה את רוצה אני אומרת לה, והיא מושיטה את ידיה
הקטנות שתמיד מריחות דבש, מדפדפת ועוצרת סתם באיזה עמוד שמתחשק
לה, ולפתע אני רואה ציור בעפרונות הצבעוניים שקניתי לה בעיר
(היא מציירת המון, בעיקר שמש ופרחים) בשוליי הדף, פרח בצבע
צהוב ולבן, והגבעול שלו כתום. "את ציירת עומר?" היא הסתכלה
עליי וצחקה "אמא תספרי לי את השיר הזה" אני מתכנסת לרגע וכמעט
שבוכה, השיר שהיא ביקשה זה השיר שהכי מסמל לי אותך, כאילו היא
ידעה "נו אמא, למה את נהיית עצובה? " ומחבקת אותי.
"אמא אל תבכי" אני נושמת אותה אליי עמוק, את הילדה הזו, התמימה
הזו שלא יודעת מלחמות, אם הייתי יכולה לקחת אותה הרחק מכאן,
שלא תדע כאב "אני לא בוכה חמודה. אני סתם מתגעגעת" היא מסתכלת
עליי "למי אמא? לזה שבתמונה בספר?" אני מחייכת אליה ומהנהנת,
"בואי, שבי אני אקריא לך ואז את הולכת לישון בסדר?" היא אומרת
שטוב ומתחפרת מתחת לשמיכה שלי, מדגדגת אותי עם כפות רגליה
הקטנות ומניחה את ראשה על כתפי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.