[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמי עלה
/
גבה

צבעם של החיים עצמם הוא צבע הגב שלה. מעין אדמה שנושמת, בעלת
צורה של בת אדם, בגמישות של חתול ונשימה של תינוק.
גב עדין אבל חזק מאין כמוהו, ארוך קצר רחב וצר, אישה ילדה. גבה
תחום בין צוואר דק שנועד לנשיקה-נשיכה, לבין ישבן שהוא מקור
ומהות לכל הרגשות שנובעים לי מהבטן כשאני לידה.
כשהגב הזה מתפתל, חושף את שתי קצותיו מעלה ויורד תחתיהם, אני
לא יודע אם להודות לעולם או לחבק כדי שלא יברח לי. אני כלל לא
יודע לשלוט בתגובות שלי כשזה קורה. זהו הרגע המדויק בו אני חי,
למענו אני חי, מחשבות אין, רק רגשות ללא שם, לבי פועם בלי
לחשוב על הפעימה הבאה.
יש עוד דבר שמקרב אותי לגב הזה, והוא מה שהוא מכסה עליו.
המלפנים של האהובה הזו, לדמיין אותו כשאתה חשוף אל מול גבה, זה
כמעט יותר טוב מלראותו, והרבה יותר בטוח. העיניים האלה, בולעות
אותי אם ירצו אם לאו, החזה והבטן וכל השאר. זה כל הטוב גלוי
אליך, חשוף. כל האמת בפרצוף. לא כל אחד יכול להתמודד עם זה
ולהמשיך להתקיים כאילו לא קרה כלום. כאילו לא רועד לך הטחול או
פוקע לך הלבלב, מרוב ריגוש פנימי. לפעמים הרבה יותר נכון
להתרכז בגב, ולחיות רק כמעט עד הקצה.
החום שיוצא מהחלק הזה בגוף אהובתי, הוא החום הכי חזק שאני
מכיר. אני נמס, נוזל ומתקשה בחזרה אל מול החום הזה, כשהוא
מקרין לי לתוך הבטן. נושם את החיות הזו, מתעצם ממנה ומחזיר
אליה את כולי- בטן אל גב, עיניים עצומות דומעות אל עורף מחייך,
לובן עור אל חום-אדמה.
זו האהבה שלי, והיא נכווית כשהיא מודעת לעצמה פנים מול פנים.
היא נשרפת במבט ישיר, אך ממשיכה לבעור כשהיא נחבאת.
בשיפולי גבה אני חי, אל מול עיניה אין אני. ואני לא יכול אחרת,
אלא לבדי אל מול גבה. והיא? אין היא יכולה להמשיך לחייך אל
העולם כשאני ממלא את שדה ראייתה, ואין אני יכול לחוש דבר בשדה
ראייתה, מלבד היעלמותי. אך אין היא יכולה להמשיך ולנשום ללא
אהבה עם פנים, ואני מבין. לכן, את חזותה אני משחרר אל העולם,
נחבא מאחור, שומר. וכי מי זה שיבוא אל חזותה, ויוכל לדעת גם את
סודות גבה? אני יודע כי אין אדם בעולם שיעניק אהבה כזו אל
אחוריה מלבדי, ועל כן יהיה מה שיהיה, אני מחייך לי מבפנים. זהו
סיפוק בשבילי.
אוזן בין שפתיים, בטן תחת ידיים, תחת אל בטן. שלמות אל חוסר,
חיים מלאי חיות אל ציפייה מוצנעת. זו היא וזה אני, אלה אנחנו,
ביחד לבד. שניים לא יוצרים אחד ולא נשארים שניים. האחת מפיצה
חום והאחר סופג, האחת נושמת והאחר בולע נשיפותיה.  
אפשר לקרוא לזה לחיות, אפשר לראות בכך היעלמות. בשבילי זו
מהות, אך מהות שמודעת לעצמה, וזה כל הקסם. אין דרך קיום אחרת
לשנינו מלבד אני אל גבה, גבה אלי. אך יופיים של הדברים אינו
בעצם היותם שם. יופיים אינו בכך שאין דרך אחרת. יופיים הוא בכך
שיודעים השניים כי לכך נועדו כאשר יצרו עצמם בהתרסה אל מול
טבעו של עולם.
יופיים בהרגשה המרוממת של ההבנה, של ההערכה שרק פנים וחזות של
אדם יכולים להעניק לגבו של אחר. יופיים בידיעה שזוהי תוספת על
טבעו של עולם, בחיוך של סיפוק. ראו כיצד הערמנו על יקום זה,
עברנו על כלליו. בגב החשיבות, כך קבענו, ואליו נביט. חזות הכל
אמיתית מדי, והרי אמיתות של ממש נועדו להימצא במקום בו לא
ציפית.



אחורי התודעה של בת האדם בוראים את קיומי לילה אחר לילה, ואף
אחד לא יודע. לי, זה עושה לרצות להמשיך ולחיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"סגרתי מרפסת"













אפרוח ורוד מדבב
את תמונתו
המפורסמת של
הרצל


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/04 9:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמי עלה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה